לזכר סבא, חסיד אומות העולם
מהמאמץ העליון להצלת חיי משפחה יהודית ועד לחיים בישראל עם בת המשפחה שהציל. סיפורו של פיוטר בודניק, חסיד אומות העולם מספר 253
"אף פעם לא חשבתי על סכנת מוות האורבת לי. חשבתי שכך צריך להיות, שכך צריך לעשות. כשהילד בן השבע הביט עליי, וראיתי בעיניו שהוא רוצה לחיות - ראיתי אותו כאח שלי. הרגשתי שאני מוכרח להציל אותו, אני מוכרח להציל את הילד הזה!". כך ענה סבי באחת הפעמים הנדירות שבהן הסכים לדבר על מעשיו בתקופת השואה.
סבי, פיוטר בודניק, היה בן למשפחה נוצרית קתולית בכפר קצ'נובקה (אז בתחומי פולין). סבתי, אדלה הלרייך, הייתה בתו של פישל, יהודי דתי אדוק שניהל חנות מכולת קטנה בכפר. בימי הפוגרומים האנטישמיים שלפני מלחמת העולם השנייה הסתירה משפחת בודניק לא אחת את משפחת הלרייך בביתה מפני הפורעים ואף התעמתה עם פולנים נוצרים אחרים על מנת להגן על משפחת היהודים. בעקבות זאת דבק באביו כינוי הגנאי "דודם של היהודים".
לקראת סוף המלחמה, נדבקו האחים במחלת הטיפוס. פיוטר, תוך כדי טיפול מתמיד, המשיך להעבירם ממקום למקום וכתוצאה מכך נדבק גם הוא במחלה. רופא יהודי בגטו הוא שהציל את חייו. סגנון החיים הזה, שכלל בריחה מתמדת, הסתרה ופחד אינסופי, נמשך שנתיים וחצי, במהלכם לא ויתר פיוטר על משפחת היהודים תוך כדי סיכון חייו המתמיד.
192 אלף ניצולים חיים בינינו. על פי הקרן לרווחת ניצולי השואה בכל יום הולכים לעולמם 37 מהם, ותוך חמש שנים כל מי שנולדו עד לראשית המלחמה יגיעו לגיל הפטירה הממוצע בישראל. במותו העניק לי סבי, חסיד אומות העולם, אחריות שלא תימחה לעולם. כמו מספר שלא נראה על היד, שאותו אני רואה מדי בוקר. המספר הזה הוא האחריות לספר ולהעביר את מורשתו.
עוד בערוץ הדעות של ynet
חסד אחרון לניצולי השואה / עפרה רוס
להיפרד מתחושת הקורבן / שרון כידון
פיוטר בודניק, חסיד אומות העולם שהציל יהודים (צילום: באדיבות זאב גונן)
באחד מימי קיץ 1942, בעת שאביה של אדלה עבד בשדה, הגיעו אליו שני חיילים נאצים ואילצו אותו לחפור את קברו. אדלה ואחותה התחננו על חייו של אביהם ושיחדו את החיילים, ואלו הניחו לו, אולם אביה חווה באותו היום שיברון לב ונפטר בעקבותיו בתוך שבוע. מכאן ואילך החל מסע הבריחה שכלל את פינוי המשפחה לגטאות וניסיונות לקחת את המשפחה למחנה בלז'ץ.
פיוטר הסתיר את אדלה ואחיה באסמים, בביובים, בבתי קברות, בעליות גג ובמחסני משפחתו. הוא דאג להעבירם ממקום למקום, לספק אוכל ולדאוג לבריאותם כל העת. משהבחין פיוטר במשאית מגיעה באחד הימים להעמיס עליה את היהודים, אץ לביתה של אדלה והחל להוציא את הילדים מן הבית למקום מסתור. את זאב הקטן ואמו לא הספיק סבא להוציא מהבית, והם הועלו על המשאית שהובילה אותם להשמדה. אמו של זאב החליטה בצעד אמיץ לזרוק מהמשאית את בנה, והוא, לבדו בשלג, בן שבע בלבד קטן וחלש גוף, תר לילה שלם ביערות, עד שחבר לפיוטר.
פיוטר והאחים שהציל מיד אחרי המלחמה(צילום: באדיבות זאב גונן)
פיוטר והאחים שהציל 20 שנה אחרי המלחמה(צילום: באדיבות זאב גונן)
פיוטר ובנו במשק בכפר ורבורג(צילום: באדיבות משפחת בודניק)
כמה חודשים לאחר תום המלחמה התחתנו אדלה ופיוטר והולידו שני ילדים. במרוצת שנות החמישים החליטו לעלות לארץ ישראל בעקבות אחיה של אדלה שעלו עם קום המדינה. הם השתקעו במושב כפר ורבורג והביאו עוד בת לעולם. למרות היותו לא יהודי, פיוטר הרגיש כי מדינת ישראל היא המקום בשבילו, המהווה הזדמנות עבורו לפתח משק חקלאי מתקדם, וייאפשר לו ולמשפחתו היהודית חירות וחיים מלאים. בסוף שנות השישים קיבל את אות חסיד אומות העולם מיד ושם וכן מדליה ועץ על שמו. הוא נפטר בשנת 2002 ונקבר סמוך לאדמתו. עד יום מותו העדיף, כיאה לאדם כמותו, להמשיך לחייך ולאהוב, לפתח משק חקלאי גדול ומשפחה ענפה.
כעשר שנים אני מספר את סיפורו של סבי, אני מספר את הסיפור למכרים, לשותפים, לחברים, בטקסים, באירועים ובמדיה. היכן שניתן. בשנתיים האחרונות אני מספר את הסיפור במפגשי זיכרון בסלון, יוזמה נהדרת שבאה לייצר שיחה וזיכרון אלטרנטיבי, וכל כך אמיתי וישראלי. וזו חובתנו לאתר ולמצוא את הסיפור שקרוב אלינו, גם אם לא הכרנו מישהו מהם, ולהעביר הלאה את המסר ואת הרעיון. לא להתנצל ולא לחשוש - פשוט להעביר. כדי שגם הם, אלו שמוגדרים כבר הדור הרביעי והחמישי, לא ישכחו את סבא שלי, ואת כל אותם ששרדו בשביל לספר ובשביל שאנחנו נמשיך לספר.
גילויי אומץ הלב שאנו מכירים כיום הם רגעיים, של קרב או אקט מסוים. פיוטר בחר לסכן את חייו ולגלות אומץ עילאי במשך תקופה ארוכה, ולמען אנשים שלא היה לו שום קשר עימם מעבר לחברות, לא נתנו לו דבר בתמורה ולא היו בני אותה דת או שיוך אתני.
הכותב הוא נכדו של חסיד אומות העולם פיוטר בודניק וניצולת השואה אדלה בודניק זכרם לברכה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
חי פיאסצקי
מומלצים
