יומנו של קצין אס-אס בתוניסיה: "נתתי פקודה לסמן בטלאי צהוב"
שנות הכיבוש הגרמני בתוניסיה תועדו ביומנו של קצין שנחשף כעת, ושופך אור על מדיניות הגרמנים בתחומה: כיצד הציע לסמן אותם, מחנות העבודה שאליהם נשלחו היהודים ואף הצעה להופכם למגן אנושי מול בנות הברית. על הערבים כתב: "האוכלוסייה הערבית ידידותית כלפי הגרמנים ונכונה לעזור"
האיש שהגה את משאיות הגז, מעין מכונות השמדה ניידות, ומי שיזם את סימונם של יהודי תוניסיה בטלאי צהוב - כתב יומן שנחשף כעת, ושופך אור על תקופת הכיבוש הגרמני בתוניסיה מ-17 בנובמבר 1942 ועד מאי 1943. המחבר, וולטר ראוף, היה איש אס-אס בכיר ואחד משלושת הנציגים הגרמניים שניהלו את תוניסיה באותה עת.
"יומנו" של ראוף הוא אוסף של דו"חות ודיווחים יום-יומיים שהעביר מתוניסיה למטה הגסטאפו בגרמניה ובהם תיאר את המתרחש בה. במהלך השנים שחלפו התגלגל היומן לארכיון בלונדון, ולאחרונה אותר על ידי מרכז התיעוד על יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, ותורגם לעברית.
"היום הגיעה הפקודה של קסלרינג לגייס יהודים לצורך עבודות של הקמת ביצורים. בישיבה שנערכה אצל המפקד בפועל סיכמנו כיצד יש למלא אחר פקודה זו. בינתיים יגויסו 3,000 יהודים על-ידי הכוח המבצעי. הגעתם של היהודים למקומות העבודה והשמירה עליהם היא באחריות הוורמאכט. לצורך זה הקמתי ועדה של יהודים שתהיה אחראית לכך שהתהליך הזה יתנהל בצורה חלקה", כתב.
"העובדים הראשונים יהיו מוכנים לעבודה ב-7 בדצמבר בשעות הבוקר. נתתי פקודה לסמן את כל היהודים שבאים לכוח העבודה הזה בטלאי הצהוב. המימון, הדאגה למזון ולמקום לינה ייעשו על-ידי היהודים עצמם, ללא עומס על הרשויות הגרמניות. הודעתי כי אם ההוראות לא ימולאו, צפויים מעשי תגמול חריפים".
בדצמבר 1942 התכנסו הקצינים הגרמנים הבכירים בתוניסיה לישיבה מכרעת. על הפרק: פקודת הגיוס של כוח האדם היהודי במדינה לטובת הצבא הגרמני שבעקבותיה הוקמו כ-24 מחנות עבודת פרך ברחבי המדינה, ואליהם נשלחו אלפי צעירים יהודים.
תוניסיה תחת אש
בנובמבר 1942 הובסו הכוחות הגרמניים-איטלקיים בלוב בפיקודו של רומל בקרב הידוע בהיסטוריה "אל-עלמיין" והחלו במנוסה מערבה לכיוון טריפולי בירת לוב ומשם לגבול תוניסיה-לוב. במקביל לקרב באל-עלמיין נחתו כוחות אמריקניים במרוקו ובאלג'יריה במסגרת "מבצע לפיד" והחלו בדהרה מאלג'יר, לעבר הגבול בין תוניסיה לאלג'יריה.
כדי למנוע מצב שבו הכוחות הגרמניים-איטלקיים הנסוגים מלוב יילכדו בתנועת מלקחיים של בנות הברית, החליטו הגרמנים להנחית כוחות רבים בתוניסיה כדי לתקוע טריז בין הכוחות האמריקניים המגיעים ממערב למזרח לבין הכוחות הבריטיים המגיעים ממזרח למערב. כך נפלה תוניסיה לידי הגרמנים.
היא הייתה המדינה היחידה מארצות האיסלאם שהייתה תחת כיבוש גרמני ישיר. בששת חודשי הכיבוש הייתה נתונה תוניסיה במלחמה, ששתי חזיתותיה העיקריות היו בדרום תוניסיה ובצפונה. הפצצות בלתי פוסקות היו מנת חלקם של תושביה. מי שפיקד על כוחות הגסטפו והאייזנקומנדו הגרמניים היה ולטר ראוף.
רציונליסט, מתוחכם, מתוכנן
"ראוף לא פועל על סמך תחושות ולא סמך על איש", מספר ד"ר חיים סעדון שחקר ותרגם את יומנו של ראוף. "הוא מנסה להפוך לאיש המרכזי הקובע את המדיניות של גרמניה בתוניסיה ועושה זאת בצורה שיטתית ומסודרת, וזאת בהנחה כי גרמניה תנצח במערכה בתוניסיה ועל ידי כך תציל את כל המהלך הצפון אפריקני של הגרמנים והאיטלקים. הוא רציונליסט, מתוכנן, מתוחכם מאוד. לא ממהר לממש את תוכניותיו. מקדיש זמן ללמוד ולבנות את מדיניות גרמניה ואת מקומו בהיררכיה השלטונית הגרמנית".
ב-25 בנובמבר 1942 חשש ראוף כי היהודים והצרפתים משתפים פעולה נגד הכוחות הנאציים, "האווירה בעיר סוערת יותר מהימים הקודמים. צרפתים ויהודים מדברים בגלוי על כך שבעוד זמן קצר יכבשו את העיר כוחות האויב. האווירה בקרב היהודים והצרפתים שמחה ומלאת תקווה, בניגוד לערבים, שמאוד לחוצים ומדוכדכים. המצב הצבאי, מטבע הדברים, מאפיל לגמרי על המצב הפוליטי".
תשעה ימים מאוחר יותר העביר דיווח נוסף ובו יצא נגד תוכניתו של רודולף ראהן, מי שהיה אחראי פוליטי מטעם הגרמנים בתוניסיה, וביקש להפוך את היהודים למעין חומת מגן אנושית מול הכוחות של בנות הברית האמורים להגיע אל המדינה. "היום העלה ראהן בפגישתו עם הגנרל את האפשרות ש-70 אלף יהודים מקומיים יורחקו מערבה, אל שטחי האויב. הזהרתי מאוד מפני הוצאה מיידית של צעד זה אל הפועל, מפני שצעד כזה נידון לכישלון מכל בחינה שהיא. הצעתי שבינתיים כדאי לסמן את היהודים. ההחלטה עדיין לא נפלה, שכן נראה כי בעניין זה עדיין לא הבשילה השעה לכל הצעדים האלה, והם יגרמו לאי-שקט שהכוחות הגרמניים לא יצליחו להתמודד עמו". יומיים מאוחר יותר כאמור נופלת ההחלטה לשלוח את היהודים אל מחנות העבודה.
יומנו של יהודי בתוניסיה
קלמנט הורי לא היה אישיות חשובה בקהילה היהודית בתוניסיה, אפילו לא איש עסקים מצליח. הוא היה יהודי פשוט שחי באזור שנקרא כרמייהויל, אזור וילות חדש בתוניס הבירה. ב-1942 מצא עבודה כמנהל אדמיניסטרטיבי אצל בעל ספינה, יהודי איטלקי בשם גידו מונטיפיורי, ובתקופה זו כתב יומן שבו תיאר את מצוקותיו של היהודי תחת הכיבוש הגרמני, ואת הפער הגדול בין השלווה והרווחה שבה חיה המשפחה עד הכיבוש הגרמני לבין חוסר הוודאות והצמצום במהלך הכיבוש.
באחת הפעמים תיאר: "ברצוני לומר שהלילה האחרון היה רועש למדי כי ההפצצות החלו בשעה תשע ולא פסקו במשך כל הלילה. המטרה לא הייתה אלעווינה, כרגיל, אלא נראה כאילו מדובר במקום מרוחק יותר. האם היה זה שדה התעופה? האם לה-גולט? כמו כולם, נשארתי ער כל הלילה".
יגאל חלמית שמתגורר היום בירושלים היה בן 12 באותה תקופה, והתגורר אז עם משפחתו בתוניסיה. "אני זוכר שכמעט ולא היה אוכל, הייתי עומד כל יום שעות בתור כדי לקבל לחם", הוא נזכר. "השכנים שלנו גורשו מהבית, דוד שלי נלקח בתור בן ערובה, ובעיקרון חיינו בפחד כפול - מצד אחד הגרמנים, מצד שני ההפצצות העיוורות של בנות הברית שטיווחו את העיר. היינו צריכים כל ערב ללכת לישון בחנות שהיה לה מרתף, כי מקלטים לא היו אז. הגרמנים לקחו את כל היהודים מגיל 18 למחנות העבודה, בהם שני אחיי הגדולים".
גם הורי מרחיב ביומנו על תקופת הגיוס של יהודי תוניסיה למחנות העבודה, ומתאר את הישיבה של הוועדה לגיוס כוח אדם שבה דרש ראוף מהקהילה היהודית היטל על עלות הציוד, המזון והמשכורות של הפועלים היהודיים. "הסכום שנקבע עומד על 20 מיליון לחודש, והיהודים האמידים נדרשו להתאגד ולדאוג לאיסוף סכום זה, על מנת לספק את הדרישות המיידיות. נראה לי שדרישתם התקבלה והיא מתבצעת", כתב.
"אתמול נעלם דוניו, העובד הצעיר שלנו, ותהינו מה קרה לו. הבוקר סיפר לי שנתפס בעת מצוד, ונלקח למחנה זמני בבאב-סויקה. עוד סיפר כי 500 איש קיבלו חמישה בקבוקי מים בלבד, וכי כל אחד קיבל לארוחת הערב לחמנייה קטנה ששוויה פרוטות. כל הלילה שהו בחוץ, תחת כיפת השמים בגשם שוטף. פשוט איום ונורא! ממש ברבריות המתאימה למאה ה-15, בעוד אנו חיים במאה ה-20!"
בשבוע השני של דצמבר 1942 מצטלבים היומנים, עת החליטו הגרמנים להחרים את מכשירי הרדיו של הקהילה היהודית. ראוף כתב ב-12 בדצמבר: "לפי פקודתו של המפקד העליון, היום החלה החרמת מכשירי הרדיו של כל היהודים, למעט מכשיריהם של היהודים האיטלקים. תהליך זה מתנהל בצורה חלקה, בתמיכתה ובעזרתה של המשטרה הצרפתית. המכשירים שמוחרמים עומדים לרשותם של הכוחות הגרמניים".
להחרמת המכשירים היו שתי מטרות לדברי ד"ר סעדון: "האחת למנוע מהיהודים לשמוע מה קורה באירופה והשנייה לאפשר לגרמנים להיות מעודכנים במה שקורה בחזית בצפון אפריקה מתוך שידורי ה-BBC".
חלמית הוסיף: "היו פלקטים גדולים ברחוב שקראו לגברים היהודים להתייצב. אבא ואימא שלי חששו מאוד לגורלם של אחיי שנשלחו, לא היה לנו שום קשר איתם. היו אנשים מהקהילה שדאגו להם לאוכל והם העבירו לנו ידיעות על גורלם של אחיי. על מה שהתרחש אז באירופה בכלל לא ידענו, לא היה לנו מושג. לי אישית נודע רק כעבור שנתיים. הייתי המום, כולנו היינו בתדהמה".
האוכלוסייה הערבית והתבוסה הגרמנית
הנושא היהודי - כמה שהיה חשוב לגרמנים, הפך משני יחסית לבעיות שהעסיקו את הגרמנים בתוניסיה ובראשן חוסר יכולתם להתמודד במערכה הצבאית מול בנות הברית, המחויבות לאיטליה והקשר עם השלטון הצרפתי והשלטון הערבי התוניסאי שעדיין המשיכו לתפקד בתוניסיה ולא הקלו על השליטה הגרמנית במדינה.
ביומנו הקפיד ראוף לתאר את מצבה של האוכלוסייה הערבית ששיתפה פעולה עם הנאצים, "באזורי הסְפָר האווירה דומה לאווירה בתוניס: האוכלוסייה הצרפתית יוצאת מתוך הנחה שחיילי כוחות האויב יגיעו בקרוב ומחכה לכך, האוכלוסייה הערבית ידידותית כלפי הגרמנים ונכונה לעזור.
"המלווים הערבים שלקחנו איתנו לנסיעה משדה התעופה העירה שוחררו מיד כשהגענו, והם קיבלו הוראה להמשיך בקשריהם הישנים, לברר מה האווירה הכללית ולדאוג להעביר אלינו כתובות של יהודים, שבתיהם ומכוניותיהם מתאימים לצרכים שלנו. גיוסם של היהודים לעבודות השפיע בצורה טובה על האווירה בקרב הערבים".
אולם גם שיתוף הפעולה של הערבים לא עזר לכוחות הגרמניים שהובסו בקרבות מול כוחות הברית. בסוף חודש מרס 1942 שלח ראוף את דיווחיו האחרונים למפקדת הגסטפו בגרמניה, רגע לפני שנמלט יחד עם שאר המפקדים הבכירים מתוניסיה.
הוא עשה את דרכו למילאנו כחודשיים לפני שתוניסיה שוחררה, אך נתפס על ידי בעלות הברית. בדצמבר 1946 הצליח להימלט ממחנה שבויי מלחמה, והוסתר במנזר ברומא. הוא הצליח לברוח מאיטליה וב-1948 גויס למודיעין הסורי ושהה כשנה בדמשק. משם המשיך לאקוודור ובסופו של דבר התיישב בצ'ילה. בקשות ההסגרה שהגישה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ב-1963 לבקשת מכון ויזנטל הושבו ריקם: בית המשפט העליון בצ'ילה נימק את סירובו להיענות לה בטענה כי על-פי חוקי צ'ילה חלה על הפשעים שבהם נאשם ראוף התיישנות. לבסוף מת מוות טבעי ב-1984 בסנטיאגו דה צ'ילה.
"הדו"חות שנחשפים מיומנו של ראוף הם בעלי חשיבות מהמעלה הראשונה להבנת המדיניות הגרמנית בתוניסיה", סיכם ד"ר סעדון. "לראשונה הם מעמידים אותנו על בסיס עובדתי מוצק ולא על הערכות והשערות כפי שהיה עד עתה".
לפנייה לכתב/ת 
