הנכד של חסידי אומות עולם מציל ילדים בארץ
הסבא והסבתא של קוס וובר הסתירו יהודים בהולנד בתקופת השואה. הנכד מטפל בארץ בילדים עם נכויות קשות. ביום השואה יצא למסע של 750 ק"מ באופניים שיסתיים בהולנד, לזכר סבו ונוסעי "הרכבת האבודה" שיצאה מברגן בלזן, המחנה שבו מת סבו. "אנחנו משחזרים את דרכו, אבל בכיוון ההפוך"
"מבחינתי מסע האופניים נועד להנצחת הקורבנות של הרכבת האבודה שנשלחו לברגן בלזן, אבל גם להנציח את זכרו של סבא שלי שעשה את מה שעשה כדי להציל יהודים ושילם על כך בחייו. אנחנו משחזרים את דרכו של סבי, אבל בכיוון ההפוך". קוס וובר (51) הוא נכד לסבא וסבתא שהצילו יהודים בשואה והוכרו כחסידי אומות עולם. לפני 26 שנה הוא היגר לישראל כדי להציל את חייהם של ילדים עם נכויות קשות. מסע האופניים שלו (750 ק"מ) יסתיים, באופן סמלי, ביום העצמאות.
סבו וסבתו של וובר - יעקובוס והנריקה יונקר - חיו באזור כפרי, כ-50 קילומטר צפונית לאמסטרדם. באביב 1944 ביקש מהם איש קשר מהמחתרת ההולנדית להסתיר יהודים בדירתו. יעקובוס הסכים מיד והסתיר בעליית הגג שלו את אלכסנדר ודי דה-חרוט, זוג יהודים בני 40. כמה חודשים לאחר מכן, ב-22.6.44 עצר הגסטאפו חמישה אנשים מהכפר הסמוך בחשד שסייעו להסתיר יהודים. אחד האנשים שנתפסו, שהיה חבר במחתרת, עונה ומסר את שמו של יעקובוס. עוד באותו לילה הגיעו שוטרים הולנדים לבית משפחת יונקר ועצרו את יעקובוס ואת הזוג דה-חרוט.
אלכסנדר ודי דה-חרוט נשלחו למחנה מעבר בהולנד וב-3 בספטמבר 1944 הועברו ברכבת לאושוויץ. תוך זמן קצר הם הופרדו בסלקציה ואלכסנדר מצא את מותו בצעדת המוות שיצאה מאושוויץ בינואר 1945. לאחר חודשיים במחנה הריכוז, די נשלחת למחנה עבודה בצ'כוסלובקיה, שרדה, ובסוף המלחמה חזרה להולנד. עם שובה אושפזה בבית חולים בהאג למשך 11 שבועות. לאחר מכן עברה לשיקום בשוויץ, שם מתה ערירית בשנת 1976.
באותו לילה שבו נעצרו בני הזוג היהודים, עצרו שוטרים הולנדים גם את מי שהסתיר אותם, יעקובוס יונקר, והוא נשלח למעצר בכלא באמסטרדם. לאחר מעבר בין כמה מחנות הוא נשלח בפברואר 1945 למחנה ברגן בלזן במרכז גרמניה, שם מצא את מותו לאחר שנדבק במגפת טיפוס שפרצה במחנה. הוא נקבר בקבר אחים ליד המחנה.
"אני מרגיש שייך לפה"
קוס (יעקובוס) וובר, הגיע לישראל בשנת 1989 כדי להתנדב בבית החולים השיקומי לילדים אלי"ן, לאחר שסיים את לימודי ההסמכה שלו כפיזיותרפיסט. עוד כשהיה צעיר התעניין מאוד בתקופת השואה אבל בקשתו לשמוע את ההיסטוריה המשפחתית נפלה על אוזניים ערלות. "אמי לא הייתה מוכנה לספר לי דבר, מותו של סבי היה קשה לה", הוא מספר. הוא לא ויתר והכריח את דודתו לספר לו את הסיפור, לקח ממנה את כל המסמכים והגיש אותם ביוזמתו ליד ושם בירושלים.
בשנת 1997 הכיר יד ושם בסבו ובסבתו של וובר כחסידי אומות עולם. הוא החליט להישאר בישראל ומאז עובד כפיזיותרפיסט בבית החולים השיקומי אלי"ן, שם הוא עוזר לילדים קטנים הסובלים מנכויות קשות ביותר, שיתוק מוחין, תאונות קשות, מחלות שריר ועצב, עיוותים אורתופדיים. וובר נחשב לפיזיותרפיסט מהטובים בתחומו בישראל והטיפולים שלו מצילים חיים.
על בחירתו להגיע לישראל ולהתנדב בבית חולים אלי"ן הוא אומר: "הסיפור של סבא וסבתא שלי הפך באיזה שהוא מקום לסיפור שלי. הגעתי לכאן כי הרגשתי קרוב לישראל ורציתי להציל ילדים ולסייע להם. באלי"ן מצאתי את השילוב של השניים והתאפשר לי להגשים חלום ולהמשיך את המורשת המשפחתית".
לוובר שתי בנות מבת זוג ישראלית, והן גאות ברקע המשפחתי של אביהן. "אני מרגיש שייך לפה ולא רואה את עצמי חוזר אי פעם להולנד. בשבילי, להיות כאן בישראל ולעשות את מה שאני עושה בבית החולים אלי"ן, היא סגירת מעגל שלה חיכיתי המון זמן".
בעקבות "הרכבת האבודה"
ביום השואה השבוע החליט וובר לצאת למסע הנצחה של שישה ימים ו-750 ק"מ מברגן בלזן לטרביץ – לזכר סבו, וגם לזכרם של קורבנות "הרכבת האבודה" או "רכבת טרביץ", בין שלוש הרכבות שיצאו מהמחנה ב-9 באפריל 1945, חמישה ימים לפני שחרור ברגן בלזן, עם 2,500 אסירים בכל אחת מהן - רובם יהודים מהולנד וחלקם מהונגריה. הרכבות נסעו למחנה טרזינשטאט, שם הוקמו במהלך 1945 תאי גזים. מפקד מחנה ברגן בלזן, ג'וזף קרמר, קיווה שהאסירים ברכבות
יומתו בטרזינשטאט, אבל בסופו של דבר תאי הגזים לא הופעלו.
הרכבת הראשונה הגיעה לטרזינשטאט, רכבת שנייה שוחררה על ידי בעלות הברית ואילו הרכבת השלישית "נעלמה" - ונודעה אחר כך בתור 'הרכבת האבודה'. היא הייתה שבועיים בדרכים, נוסעת הלוך ושוב בין קווי הכוחות הלוחמים בניסיון להגיע לטרזינשטאט. בין לבין נקלעה הרכבת לחילופי אש בין הכוחות הגרמנים לצבא האדום. לבסוף נעצרה הרכבת על גשר הרוס מעל נהר אלסטר ליד העיירה טרביץ (Troebitz) במזרח גרמניה, ושוחררה על ידי הצבא האדום ב-23 באפריל 1945.
במהלך מסעה של הרכבת, חלקם מהאסירים כבר גססו ממחלת הטיפוס ומתת תזונה, כי לא קיבלו מזון או שתייה. יותר מ-500 מנוסעי הרכבת מתו במהלך המסע ואחריו. לאחר ששוחררו נלקחו הניצולים ששרדו לעיירה הסמוכה ושוכנו בה. הם קברו את רוב הנספים בקבר אחים ואחרים נטמנו בבית הקברות היהודי שהוקם בטרביץ. כעבור חודש חזרו רוב הניצולים לבתיהם. מסעו של וובר, שהחל ביום השואה במחנה ברגן בלזן ממנו יצאה הרכבת, יסתיים ביום העצמאות.
לפנייה לכתב/ת 
