ניצולת שואה שלא ידעה שהיא יהודייה - סיפורה של ברכה הפנר
רק בגיל 59 עלתה ברכה הפנר ארצה, לאחר שגילתה כי המשפחה שהצילה את חייה הסתירה את היותה יהודייה. יחד עמה עלו בני משפחתה שמודים לה על שחקרה את שורשיה: "אנחנו כבר ישראלים"
"רק בגלל שסבתא רצתה לדעת - עלינו ארצה". כך סיפר ל-ynet נכדה של ברכה הפנר (75), שגדלה יחד עם אחותה בבית משפחה גרמנית נוצרית מאז שהייתה ילדה, ועובדת היותן יהודיות הוסתרה מהן.
אביהן של בנות משפחת הפנר נרצח על ידי הנאצים, ואמן מתה ממחלה. חייהן ניצלו בשואה בזכות המשפחה המאמצת. ואולם במשך כל חייה חשה ברכה זרה ולא שייכת. תחילה חשבה שהיא צוענייה, אך מסמך שהתגלגל לידיה הוביל לגילוי יהדותה. בעקבות זאת החליטה לעלות עם כל בני משפחתה ארצה בשנת 1999, והקימה בית יהודי בעיר אובות בערבה, יחד עם אחותה, בנותיה, חתנה ותשעת ילדיהם. חמישה מהם כבר הספיקו להתגייס לצה"ל.
"אם סבתא שלי לא הייתה חוקרת ומתעמקת ומשלימה עם המצב כל זה לא היה קורה", אומר ר' (23) המשרת בקבע ביהלו"ם. "אני מניח שיש עוד הרבה אנשים עם סיפורים דומים לשלה, שהחליטו לוותר. אבל זה שינה לנו את כל החיים. היינו יכולים להישאר בגרמניה, שם היינו גדלים כגרמנים רגילים. בזכותה עלינו ארצה. רק בגלל שהיא רצתה לדעת".
אף שבריאותה של סבתא ברכה רעועה ומשפחתה מטפלת בה בבית, היא תמיד מבקשת תמונות של הנכדים. "היא אומרת שכל המאבק לעלייה לארץ היה בשביל הנכדים שלה. וגם בשבילה כמובן. היא רצתה להרגיש בבית. היא מאוד גאה בנו. היא אומרת: הצלחנו. לראות את הנכדים והילדים שלה חיים בארץ ישראל ומשתלבים, זה אחד החלומות שהתגשמו".
נכדתה אביגיל (18), שמסיימת כעת קורס חובשים, התוודעה לעומק לסיפור המשפחתי כאשר הייתה בת 15 ומודה כי היא חשה חיבור מיוחד ליום השואה. "התעמקתי יותר בסיפור של סבתא בעבודת שורשים שעשיתי. מעניין היה לדעת מאיפה באה. אני שמחה שהיא החליטה לחקור את השורשים שלה. אם היא לא הייתה עושה זאת ואם לא הייתה מגלה את האמת לא היינו פה. אני יודעת שסבתא שלי מאוד גאה שהילדים שלה חיילים, ואני גאה לומר שאני בצבא. אמנם אני במקור מגרמניה, אבל אני כבר ישראלית".
ברכה סחפה אחריה את כל בני המשפחה לעלייה וחיברה אותם ליהדות. גם אליעזר, שהתחתן עם בתה קרן בגרמניה, מרגיש כיהודי לכל דבר. "אני וקרן גדלנו באותה עיירה בגרמניה. למדנו באותו בית ספר וכך נפגשנו. עבר זמן רב עד שהיינו ביחד. אבל כל הזמן הייתי קרוב למשפחתה ולמדתי להכיר את הסיפור", סיפר.
לדבריו, "חמותי תמיד חשה מוזר בגרמניה, כאילו לא הייתה בבית. היא לא ידעה דבר על השורשים שלה. יום אחד נתקלה במסמך עם שם יהודי, ולראשונה עלה בה החשד שיש לה שורשים יהודיים. המשפחה שלה חונכה לחפש את האמת ולא לחיות עם שקרים. כולם היו משוכנעים: אם אנחנו יהודים עלינו לעבור לאדמה של אבותינו". עוד הוסיף, "לא התגיירתי אבל בפנים אני יהודי".
יום השואה עבורו קשה במיוחד. "קשה להבין איך בני אדם היו כל כך אכזריים וחסרי כבוד לחיים. אני עדיין חש אשמה. אנחנו עדיין נושאים איתנו את מה שהגרמנים עשו בשואה ואנחנו צריכים לשאת את זה לעולם. זה תמיד מכה בי בחוזקה כשאני נזכר מה קרה. אני חייב להתוודות, אני לא יכול לבקר ביד ושם. הייתי מתפרק אם הייתי מגיע לשם. ולמרות זאת, אני ממליץ לכל אחד לבקר שם". על ילדיו שמשרתים בצבא אמר: "הם ממשיכים את מה שלימדנו אותם: לא עוד. זו ארץ ישראל ואנחנו צריכים להגן עליה, שדבר כזה לא יקרה שוב. ושאף אומה אחרת בעולם לא תסבול מכזו אכזריות וכאב".
לפנייה לכתב/ת 
