קמים לתחייה: כך הפכו התקליטים לקליפים
השנה היא 2015 ותקליטי הויניל הם כבר מזמן אינם פריטים נוסטלגיים לאספנים. בשנים האחרונות הם חוזרים לחיינו עם מיליוני צפיות ביוטיוב, כתופעות רשת ובקליפים של להקות כמו הקולקטיב ואפילו לד זפלין - הכל בזכות העטיפה. "יום התקליט" שמח
יש שיגידו ש"יום התקליט", שהומצא באופן רשמי ב-2007 ומצויין בסוף השבוע הזה ברחבי העולם, הוא למעשה דרכם של חובבי המוזיקה והמשוגעים לויניל להישאר רלוונטיים בעולם משתנה. הגלוריפיקציה המלווה את איסוף התקליטים, ששב ונהיה פופולרי יותר עם כל שנה שעוברת ועמה היצע מוזיקלי אינסופי, הופכת בצעד מתוכנן ומודע לדבר נכון שוב, וככזו היא זקוקה לנציגות עדכנית בעולם המודרני. נציגות שכזו, כפי שמתברר בשנים האחרונות, יש בשפע - באריזה מפתיעה משהו.
Men VS. Magnet. פרץ את הדלת?
אחד מסוכני הדיאלוג הבולטים בין התקליטים הישנים לבין המאה ה-21 הוא הוידאו קליפ. בשנים האחרונות יותר ויותר יוצרי וידאו מקשרים בין הפורמט המתקמבק לבין התצוגה הויזואלית שלו, ובמה שנראה כבר כיותר מטרנד חולף - מנכיחים את מעמדו של תקליט הויניל באמצעות שימוש בעטיפות האייקוניות המלוות אותו.
מתופעת הסליב-פייס (הרואה אנשים מסתירים חלק מפניהם או גופם באמצעות תקליט שעל עטיפתו אותו חלק גוף), דרך קליפ הנפשת העטיפות שיצר האמן Man Vs. Magnet עוד ב-2006, הסרטון "Mayokero" של וניה היימן ורועי כפרי, ועד קליפ ההומאז' לעטיפות האייקוניות של להקת הקולקטיב - נראה שהוידאו קליפ הוא האמצעי המרכזי להנצחת מעמדם של התקליטים שעברו הסבה והתאמה לעולם מודרני בו ויראליות היא שם המשחק.
"אני חושב שאנשים בדור שלי עוד נהנו מעטיפות של אלבומים, למרות שבדור שלי זה היה עם קסטות ודיסקים ולא במלוא הכבוד מתקופת התקליטים. לכן, הגשמת הפנטזיה של להיכנס אל תוך העטיפות והסיפורים שהיו יכולים לקרות שם זה נהדר!", מסביר המוזיקאי יוני בלוך, בעליה של חברת "אינטרלוד" שעושה חיל בתחום הקליפים האינטראקטיביים.
'קליפ העטיפה' האיטראקטיבי שיצרה חברת "אינטרלוד" ללד זפלין - לחצו על התמונה לצפייה
לפני כשבועיים הוציאה החברה קליפ אינטראקטיבי חדש, הפעם ללהקת לד זפלין ולאלבומה "Physical Graffity" שיצא ב-1975. הקליפ, שבוים על ידי הל קיקרלנד בשיתוף פעולה עם חברי הלהקה רוברט פלאנט, ג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס, מאפשר סיור בין חדרי הבניין הניו יורקי המצולם על עטיפת האלבום, כשבכל חדר נגלים בפני המסיירים קטעים ישנים מהופעות של הלהקה, קטעי אנימציה, מילות שירים ועוד.
כלומר אתם בעצם אומרים - אנחנו במקום אחר, חברתית וטכנולוגית. אם לפני כן הסתפקנו בלבהות בתמונה סטטית של בניין, היום אנחנו רוצים לעשות בו סיור ולדעת מה קורה בפנים.
"בדיוק כך. בילינו כל כך הרבה זמן עם העטיפה הסטטית, שלהפיח בה חיים זה מימוש של פנטזיה שעד כה היתה רק בדמיון. האמת היא שיש פורמט אינטרלודי שלם שמבוסס על עטיפות אלבומים, ואני חושב שעדיין יש סמלים ואייקונים, הם פשוט נראים אחרת ומותאמים לדור חדש, לדוגמה – אימוג'יז". בלוך מתאר מציאות בה סמלי ילדות ונעורים אינדיווידואליים וקולקטיביים כאחד מיתרגמים לכדי חוויה שלמה בבגרות, מעט בסגנון נושא המציאות המדומה שהיה נדמה כמו המילה הבאה בתחום הטכנולוגיה - בחזון משומש מלפני 15 שנה שלא באמת התגשם אף פעם.
אך לפעמים נדמה שההומאז'ים העדכניים לעטיפות התקליטים באים דווקא מצד אלו אשר לא חוו אותם בזמן אמת. עבור צמד הבמאים הצעירים טל זגרבה ונעם שרון, הבחירה בהם לביים את הקליפ לשיר "BreakApart" של להקת הקולקטיב היוותה הזדמנות מצוינת לחלוק כבוד לפורמט אותו זכו להכיר רטרואקטיבית, ולהפיח חיים בכמה מהעטיפות שהכירו דווקא דרך הוריהם. כמובן שכאשר לויזואליה הקשר ישיר לנושא השיר, העסק הופך הגיוני ומתבקש ביותר - בטח בקליפ לשיר שעוסק ברגע העצוב שחווים פרודים טריים, בו הם צריכים לחלק ביניהם את אוסף התקליטים שאיחדו בימים יפים יותר.
"דבר ראשון, יש לי אוסף מאוד גדול של תקליטים שבניתי במשך שנים והוא גם הגיע אלי מההורים שלי. יש לי קרוב ל-200 או 300 תקליטים כך שהנושא תופס חלק מאוד נוכח בחיי", מסביר זגרבה בן ה-26 את זיקתו לויניל. "האמת היא שהרעיון הספציפי של הקליפ של 'BreakApart' עלה לי לפני שנתיים, כשפתאום תופעת ה'סליב פייס' הפכה פופולארית, וזה גרם לי פשוט לחשוב שיש אופציה לייצר משהו בשני מימדים בצורה מאוד מגניבה".
זה לא מובן מאליו שתבחר ללכת לכיוון הזה. אתה התבגרת לתוך עולם בו התקליט מת, הדיסק גווע והמוצר הפיזי מאבד מחשיבותו.
"אני גדלתי לתוך דור שהתקליט היה בו כבר מעין מצבה. אצלי יש גם איזושהו פן כזה שמאוד אוהב לחקור את אבותיי. מצאתי את עצמי עומד מול הקבר האנונימי הזה והיה לי מאוד חשוב לבדוק מה באמת היה שם. התחלתי לנבור באוספים של הוריי ולהתוודע לסאונד החם הזה. כשאתה משמיע את רוב התקליטים שלי הם נשמעים ממש שחוקים, אבל אני מת על זה.
אני זוכר שכשהייתי בן 16 או 17 בתיכון, בדיוק כשנכנסנו לתקופת ה-MP3 ותוכנות ההורדה כמו 'קאזה' ו'אימיול'. דווקא אז מצאתי את עצמי בפעם הראשונה פותח את קרטון התקליטים של ההורים שלי. הרגשתי שאני מגלה פה סוד. כמו שיש את כל הטמפלרים והאגודות הסודיות האלה ששומרות איזה סוד, כך הרגשתי שאני פותח משהו אמיתי ואלמותי שרוב בני דורי לא נחשפים אליו. זה ריגש אותי מאוד".
"לגמרי. זה קצת מכונת זמן מבחינתנו. עבורי זה היה אשכרה לחיות את זה", הוא אומר. "כשאני עומד שם על הסט ויש לי שוט של אלביס (אחד האימג'ים בקליפ הוא זה של אלביס פרסלי המשוחק על ידי חבר הקולקטיב רועי ריק, שבמסגרת הוראות הבימוי שנתן לו זגרבה, שיחק "שמן ושרמנטי" ובלס כמויות גדולות של סנדוויצ'ים בזה אחר זה. ע.פ).
חיפשתי את האלביס השמן עם הסנדוויץ' בתוך הפה, ואיך שהוא נחנק שם. זה היה להפיח חיים בתוך איזשהו דימוי. אתה אומר 'אלביס היה פאות לחיים וכו'', אבל מבחינתי הוא רק אימאג' בגוגל אימאג'ס. מבחינתי להלביש את רועי בדבר הזה ולדחוף לו את הסנדוויצ'ים לגרון זה היה קצת לגעת בגיבור ילדות, לגעת באגדה. בתור מי שבא מעולם התיאטרון, זה היה הכי קרוב שאפשר ללביים את הדבר האמיתי".
הגישה הרומנטית של בלוך, זגרבה ושותפיהם לתיאטרון הסליבים נשמעת הגיונית בסך הכל, שהרי גם אם האמצעים הטכנולוגים השתכללו האדם בבסיסו נותר כשהיה - רומנטיקן, תלותי ובעל כמיהה נצחית לעבר מדומיין טוב יותר. אלא שיש מי שרואה גם במעבר של עולם התקליטים אל עולם הוידאו והקליפים האינטראקטיביים כלא יותר מעליית מדרגה של משחק מוכר המחבר בין מוצר צריכה לרגש אנושי, כשהתוצאה מסתכמת בדבר אחד: כסף.
"בעיני קורה פה משהו מעניין, שמערב בין נוסטלגיה לבין משחק", מסביר ד"ר דן ערב, מרצה לתקשורת ותרבות בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל. "כשאני מדבר על נוסטלגיה אני מדבר על איזשהו רצון לחזור לדבר האמיתי. אני אומר הדבר האמיתי במרכאות, כי תמיד כשמדברים על תקליטים מדברים על זה שהתקליט היה הדבר האמיתי - משהו שאפשר לאחוז, למשש ולהריח אותו.
זאת בניגוד למה שקרה בעידן הדיסק ובטח בעידן הדיגיטלי, בו את המוזיקה אתה רק שומע ולא יכול לקבל שום ייצוג פיזי שלה. אז אני חושב שהאינטראקטיביות הזו בעצם עושה איזו קומפנסציה, איזשהו פיצוי, ומתרגמת את התשוקה הנוסטלגית לאחוז, למשש ולהריח משהו לדבר אחר - למשחק. אבל גם אז זו הייתה אשליה וגם היום".
המדריך לסליב-פייס המתחיל
יכול להיות שאנחנו לוקחים את אותם אלמנטים נוסטלגים ונותנים להם פרשנות משלנו, פשוט כי אנחנו פשוט מתוחכמים, ציניים ויצירתיים יותר?
"אני לא באמת חושב שאינטראקטיביות או משחק באימג'ים של עטיפות תקליטים באמת נותנים לנו יותר מעורבות שליטה, אלא אשליה מתמדת של שליטה. אני חושב שבבסיסה אינטראקטיביות שווה שיווק, מנגנון שמאפשר לנו להשאר יותר זמן מול היצירה. זה אומר שהמוזיקה לבד לא מספיקה. אבל זו ביקורת שהושמעה כבר כשהקליפים הראשונים יצאו. אפשר להגיד שזו עליית מדרגה. עוד התרחקות מהיכולת בכלל לחשוב שיש עוד מקום לחוויה הראשונית הזו של אוזן וצליל".
יש מי שבתגובה לציניות שלך יגיד "הנה, לא שכחנו את העטיפות האייקוניות האלה, אנחנו פשוט נותנים להן אינטרפרטציה מודרנית. היום אפשר לשחק עם זה - פשוט כי אנחנו יכולים".
"אני חושב שאנחנו לא נותנים פרשנות לעטיפה, לדעתי זו רק חזות העניין. כמו להגיד 'הנה, אנחנו מעודכנים. העטיפה הזו יצאה בשנות השבעים, היום אנחנו ארבעים שנה אחרי ואנחנו צריכים להיות מעודכנים'. ברור לי שזו התזה הבסיסית. מה שמעניין אותי זה על איזה זרם מעמקים תרבותי הדבר הזה יושב. יש נוסטלגיה, יש כאב, והם חלק בלתי נפרד מהשיח התרבותי היום. נוסטלגיה היא חלק בלתי נפרד מהכל בעצם. מהפוליטיקה בוודאי, מהחינוך ומהמוזיקה.
"Mayokero". מדונה ודיוויד בואי מעוררים לתחייה על מדרכות ניו-יורק
"נוסטלגיה יש לה כפל פנים - מצד אחד זו מן התרפקות של זקנים, זה לאנשים שמתרפקים על העבר ולא מסתכלים קדימה. נוסטלגיה זה מכנה משותף מאוד נמןך. זה שמאלצי, זה מתקתק, זה לא דבר שיש לו יחסי ציבור לא טובים.
מצד שני, זו באמת איזושהי תופעה תרבותית מאוד מרכזית. היא חלק מן השיח. אנחנו כמעט כל הזמן ממחזרים ומשחזרים בסוג מסוים של כאב אמיתי, כאב על אבדן של ערכים, אבדן של סולידריות וכן הלאה. אני חושב שהעטיפות וההופעה שלהן בקליפים מזהות את הדבר הזה, מזהות את העובדה שאנחנו נוסטלגיים מאוד. הן מסבות את התשוקה הזו או את הצורך שלנו הזה, בלהיאחז במשהו פיזי שמייצג את העבר. בסופו של דבר - הכל מתחיל ונגמר בשיווק".
