אתה חמוד אתה: עונת ה-MVP של סטפן קרי

למרות הקרב הצמוד שהעניק ג'יימס הארדן, כוכב גולדן סטייט ראוי לתואר היוקרתי. בגלל הדומיננטיות, בגלל הקליעה, האלגנטיות והחיוך. דירוג העוצמה עושה סדר ומחלק את התארים החשובים של העונה ב-NBA, יחד עם כמה תארים שאיש לעולם לא יקבל. מסכימים?

שרון דוידוביץ'פורסם: 16.04.15 , 13:29

MVP – סטפן קרי (גולדן סטייט)

קרובים-קרובים אבל לא ממש: ג'יימס הארדן (יוסטון), לברון ג'יימס (קליבלנד), כריס פול (קליפרס).

המספרים: 23.9 נק' (6 בליגה), 7.7 אס' (6), 4.3 ריב', 2 חט' (4), 48% מהשדה, 91.4% מהעונשין (ראשון בליגה), 44.2% לשלוש (4).

הסיבות: כמו קרב איגרוף שנמתח על פני 15 סיבובים, גם המאבק בין סטפן קרי לג'יימס הארדן נמשך עד הגונג האחרון, אך הוכרע בנקודות ספורות עם החלטת השופטים. כוכב הווריורס שבר שיאים והוביל את גולדן סטייט לעונה כמעט אפית, כוכב הרוקטס הצליח להתברג במקום השני במערב הקשוח, כמעט לבדו.

סטפן קרי. שבר שיאים(צילום: AP)

המספרים כמעט זהים, כמו גם מספר הפיות שהשאירו פעורים במהלך העונה. אז איך בוחרים?! למספר 30 בכחול-לבן-צהוב יש מספיק סיבות אחרות לקבלת התואר האישי היוקרתי ביותר:

1 – בגלל שהוא השחקן הטוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר: מסורתית, לשם מכוון התואר. למנהיג, לאיש המרכזי בקבוצה עם המאזן הטוב ביותר. ולא סתם מאזן, אלא הקבוצה ה-10 בלבד בהיסטוריה שמגיעה ל-67 ניצחונות. אמנם פירוש MVP מדבר על "השחקן המשמעותי ביותר" וייתכן כי בסגלים איכותיים פחות (יוסטון) או פצועים יותר (ת'אנדר, פליקנס) שחקנים כמו הארדן, ווסטברוק ודייויס היו "משמעותיים" יותר.

גולדן סטייט. הקבוצה הטובה ביותר(צילום: AFP)

אך אין מחשבה שגויה מזו. כי קרי הוא הציר והפנים של קבוצה אשר רושמת את העונה הסדירה המרשימה ביותר מאז שיקגו בולס של 1997, עם יתרון ממוצע של כמעט 11 נקודות בניצחונות. ועדיין, איתו על המגרש – גולדן סטייט מנצחת ביתרון של 18.6 נק', כשקרי בקושי משחק ברבע הרביעי. למעשה, הוא כל כך דומיננטי, שב-17 משחקים העונה שפתח הוא כלל לא שיחק ברבע האחרון. את העבודה "המשמעותית" הוא עשה הרבה לפני.

2 – בגלל הקליעה: כבר עכשיו, בגיל 27, קרי הוא אחד הקלעים הגדולים בהיסטוריה. עם שיא חדש ב-NBA של 286 שלשות בעונה, הוא שבר את השיא שלו עצמו, מלפני שנתיים. כל זה עם 44.3 אחוז מחוץ לקשת, 53 אחוז לשתיים (3 הכי גבוה מבין הגארדים) ומקום ראשון בליגה מהקו (91.4). אתם אולי תנסו לעצור אותו, אבל לא תצליחו. תשאלו את כריס פול.

3 – בגלל האלגנטיות: במשך 6 שנים רצופות, התואר הלך לשחקנים שמייצגים כוח. מייצגים עוצמה. לברון ג'יימס, דרק רוז וקווין דוראנט, כולם מזן השחקנים המתפוצצים שחודרים לסל וקורעים את כולם בדרך, עם אגרסיביות בלתי מתפשרת.

אלגנטיות בתנועה(צילום: AP)

אבל סטפן קרי הוא מהסוג הישן, מהסוג של מייקל ג'ורדן או קובי בראיינט, שמעניקים אלגנטיות בתנועה. הזריקה שלהם היא שירה, הכידרור והריצה למתפרצת היא קונצרט. באנגלית זה נשמע אפילו יותר יפה – finesse. סטפן קרי החזיר את ה-finesse לכדורסל.

4 – בגלל הפנים: סטפן קרי בחור יפה. גם אשתי אומרת את זה. זה אולי נראה לכם שולי, או רכילותי, אבל זה הרבה יותר חשוב ממה שאתם חושבים.

NBA היא ליגה של שיווק ואת מי היא תוכל לשווק טוב יותר – את הבחור המזוקן עם הקול הנמוך והמפחיד בעל העיניים הגדולות, או את הנמוך, החמוד, קצת שחור וקצת לבן, עם חיוך שובה, חמימות תקשורתית וצ'ארם אישי? ניחשתם נכון.

היא צריכה למכור את הליגה לא רק לכם, שכבר מכירים אותה ויודעים הכל, אלא גם לאבא שלכם. ולשכנה שלכם. ולאמא שלה. הליגה רוצה מישהו שיהיה הפנים החדשות שלה, לצד לברון או אחריו. תואר MVP זהו אחלה מקום להתחיל למכור. אחר כך אולי גם תגיע אליפות.

הסיבות האמיתיות: כי יש לו על היד קעקוע בעברית ("אהבה לעולם לא נכשלת"). ובניגוד למריו מנדז'וקיץ' גם לא עבדו עליו.

מריו מנדז'וקיץ'. עבדו עליו(צילום: AP)

שחקן ההגנה של העונה – דריימונד גרין (גולדן סטייט)

קרובים-קרובים אבל לא ממש: קוואי לאונרד (סן אנטוניו), רודי גובר (יוטה), סרז' איבקה (אוקלהומה סיטי).

המספרים: 11.7 נק', 8.3 ריב', 6.8 ריב' בהגנה, 1.6 חטיפות, 1.3 חסימות.

הסיבות: הגרסה ההגנתית לסטפן קרי. המגן הכי טוב בקבוצת ההגנה הכי טובה. חפשו, נתחו, גלשו פנימה לכל הסטטיסטיקות החדשות והמסובכות של משחק ההגנה וכמעט בכולן תמצאו את גרין למעלה למעלה. הוא יכול לשמור בהתקפה אחת את טוני פארקר ובהתקפה לאחר מכן את טים דאנקן. ההתלהבות שלו בלתי נגמרת, ראיית המשחק ההגנתית בלתי נתפסת. גרין מייצג במידה רבה את השומר החדש – זה שחייב לעשות הכל מהכל ולא מקובע לעמדה אחת בלבד.

דריימונד גרין. ראיית משחק הגנתית(צילום: AP)

הסיבות האמיתיות: כי כמו כל מגן טוב, המספרים לא באמת יכול לספר את הסיפור. צריך לראות כדי להבין.

השחקן השישי של העונה – אייזיאה תומאס (פיניקס, בוסטון)

קרובים-קרובים אבל לא ממש: ג'מאל קרופורד, לו וויליאמס.

המספרים: 15.6 נק', 4.7 אס', 2.1 ריב', 41% מהשדה.

הסיבות: עוד בפיניקס הוא היה מועמד לתואר, אבל לא באמת מיצה את היכולות שלו בין סבך הגארדים של הסאנס. ואז הוא הגיע לבוסטון, שבכלל הייתה כבר עם רגל וחצי מחוץ לפלייאוף וחשבה על בנייה מחדש.

אייזיאה תומאס. אנרגיה מהספסל(צילום: AFP)

למרות היותו השחקן ההתקפי הטוב ביותר בסגל, בראד סטיבנס החליט להפוך אותו לכוח המתפרץ מהספסל. זה נגמר בממוצע של 19 נק' ב-26 דקות ומאזן של 9-21 מאז בואו, כשחלק מההפסדים הגיעו כשהיה פצוע. כל זה הקנה לבוסטון מקום בפלייאוף ועל הדרך, לאייזיאה את התואר. לפחות אצלנו. כי הליגה, כנראה תתן אותו ללו וויליאמס מטורונטו.

הסיבות האמיתיות: בחייאת, עם שם כזה לא תזכה באיזה תואר?

השחקן המשתפר – ג'ימי באטלר (שיקגו)

קרובים-קרובים אבל לא ממש: חסן ווייטסייד (מיאמי), דריימונד גרין (גולדן סטייט), רודי גובר (יוטה).

המספרים: 20 נק', 5.8 ריב', 1.8 חט', 3.3 אס', 46.2% מהשדה.

הסיבות: הלב רוצה לתת את התואר לסנטר הענק של מיאמי, ההיגיון אומר להעניק אותו לכוכב החדש של שיקגו. מי שהפך משוטינג גארד סולידי והגנתי שהיה זורק בלוקים מחוץ לקשת (28% משלוש), לאולסטאר שמשחק הכי הרבה דקות בליגה ושיפר את מאזן הנקודות שלו ב-7.

ג'ימי באטלר. השתדרג(צילום: AP)

כל שאר המועמדים בקטגוריה שיפרו את הנתונים שלהם מכמעט כלום למרשימים. באטלר שיפר את הנתונים מטוב למדהים. וזה הרבה יותר קשה. אם הכל יילך כמתוכנן, ג'ימי באטלר עשוי להיות גרסה חדשה של פול ג'ורג', שגם זכה בתואר והפך להיות אחד מ-5 השחקנים הטובים בליגה.

הסיבות האמיתיות: כי לא נותנים לנו לבחור בחסן ווייטסייד. אוף.

מאמן העונה – מייק בודלנהוזר (אטלנטה)

קרובים-קרובים אבל לא ממש: סטיב קר (גולדן סטייט), גרג פופוביץ' (סן אנטוניו), בראד סטיבנס (בוסטון), קווין מקהייל (יוסטון).

המספרים: 21-61, מקום ראשון במזרח ומקום שני בליגה.

מייק בודנהולזר. למד מגרג פופוביץ'(צילום: AFP)

הסיבות: העונה הראשונה שלו כמאמן ראשי באטלנטה, הייתה בינונית והסתיימה עם מאזן שלילי ומקום 8 בלבד במזרח. אז מה קרה בקיץ? כלום. עם כמעט אותו סגל, ההוקס הפכו לקבוצה הכי שלמה בליגה ולדבר הכי קרוב בהגדרה המילונית המקורית של "משחק כדורסל".

העוזר לשעבר של גרג פופוביץ' הפך את אטלנטה לגרסה צעירה יותר של סן אנטוניו, עם סגל של שחקנים חכמים בו לאף אחד אין יותר מ-17 נק' בממוצע. אחרי שרשם מאזן של 2-29 בדצמבר-ינואר, המשך העונה היה גארבג' טיים אחד ארוך, אבל לא מנע מהמועדון לרשום את העונה הטובה בהיסטוריה שלו.

הסיבות האמיתיות: כי יותר קל לקרוא לו "מאמן השנה" מאשר לאיית או לבטא את שמו.

רוקי השנה – אנדרו וויגינס (מינסוטה)

קרובים-קרובים אבל לא ממש: ניקולה מירוטיץ' (שיקגו), נרלנס נואל (פילדלפיה), אלפריד פייטון (אורלנדו).

המספרים: 16.8 נק', 4.5 ריב', 2.1 אס', 43.6% מהשדה.

אנדרו וויגינס. הרוקי המצטיין(צילום: AP)

הסיבות: בעולם הגיוני, ניקולה מירוטיץ' היה זוכה בתואר. בזמן שהמונטנגרי נתן חודש וחצי מהסרטים ותרם לא מעט לשיקגו להתברג בצמרת המזרח, הבחירה מספר 1 בדראפט האחרון עשה את רוב המספרים בגארבג' טיים אחד ארוך של הקבוצה הכי גרועה בליגה.

אבל ה-NBA הוא עולם של מספרים, בעיקר. ושם השחקן שעבר בקיץ מקליבלנד למינסוטה הוא הכי טוב שיש. היו לו רגעים עוצרי נשימה לקליפים שהליגה משחררת החוצה ואפילו משחק עוצר לברון מול הקאבס. העתיד שלו, ושלנו, ורוד למדי. רק שיתחיל לנצח.

הסיבות האמיתיות: כי צריך איכשהו לנחם אותו אחרי שוויתרו עליו בקליבלנד.