10 משפטים שאסור לומר לילדים עם הפרעות קשב וריכוז
"אם היית משתדל יותר היית מצליח", "אבל הבטחת לי" ו-"אתה מתנהג כמו תינוק" הם רק חלק מהמשפטים שילדים עם הפרעות קשב וריכוז נאלצים לשמוע מהוריהם. ריכזנו עבורכם את עשרת המשפטים שכדאי להימנע מהם, וגם חלופות שיעשו טוב לכל בני הבית
- הבנה וידע חלקיים בלבד לגבי תופעת הפרעת הקשב, שמולידה פרשנות לא נכונה, שלילית בדרך כלל, להתנהגות הילד.
- חרדות של ההורה באשר לעתידו של הילד.
- חוסר בכלים יעילים כדי לסייע לילד בהתמודדות, שמשאיר את ההורה בתחושות של תסכול וחוסר אונים.
עוד בנושא:
כך תדעו: האם הילד מחונן או סובל מהפרעת קשב
בעיה פיזית או רגשית? הכל על הפרעת קשב וריכוז
נוירולוג מומחה: "ADHD היא בעיה מומצאת"
כל ״משפט מכאיב״ שכזה איננו עומד בפני עצמו אלא נכנס הישר למאגר מצטבר של אכזבות קודמות. העובדה שבמאגר המשפטים מצטברים עוד ועוד משפטים שליליים, שאינם מצליחים להתאזן על ידי אמירות חיוביות, מחייבת את ההורים לנהוג ביתר זהירות כאשר הם נמצאים באינטראקציה עם הילדים בעלי הפרעות הקשב.
10 ״משפטים כואבים״ אופייניים להורים, והמלכודת בשימוש בהם:
1. ״אבל הבטחת לי״: ילדים עם הפרעת קשב נאלצים פעמים רבות להבטיח. הם עושים זאת בלית ברירה, כדי להיחלץ מהמצב המלחיץ שנכפה עליהם על ידי הסביבה. לעיתים הם גם לא יודעים להעריך את משמעות ההבטחה ומקווים שיצליחו.
2. ״אם היית משתדל יותר, היית מצליח״: ילדים עם הפרעת קשב לרוב משתדלים יותר מאחרים, אבל זה לא בא לידי ביטוי בתוצאות בגלל הקשיים הקשורים בהפרעה. בשלב מסוים הם לומדים שהמאמצים שלהם לא משתלמים, והם מוותרים על ההשתדלות.
3. ״אתה כזה נבון, איך אתה מתבזבז!״: אכן, מדובר בדרך כלל בילדים אינטליגנטיים עם יכולות גבוהות ומיוחדות. המשפט הזה מחמיר בצורה קשה את התסכול שלהם, שכן גם אם הם מודעים לכישורים שלהם, אך הם לא יודעים כיצד להביא אותם לידי ביטוי.
4. ״למה לא הכנת שיעורים?״: רוב הילדים עם הפרעות קשב שונאים לעשות שיעורים. זו משימה שדורשת משאבי קשב וסבלנות שאין להם. גם אלה שמכינים את השיעורים עושים זאת במאמץ ובסבל יומיומי. אין טעם בשאלה ״מדוע לא הכנת שיעורים?״ שהרי התשובה לכך ברורה - אני לא מסוגל.
5. ״אם לא תסיים את הכנת השיעורים, לא תלך למסיבה״: מדובר בסבל על סבל. מחד, הילד נאלץ להכין שיעורים, שכאמור זו משימה כמעט בלתי אפשרית. ובנוסף לכך, נלקחת ממנו ״הנחמה הקטנה״ של החיים שמחוץ לבית הספר. בוגרים רבים עם הפרעת קשב מדברים על ״אובדן הילדות״.
6. ״תראה את אח שלך״: משפט זה מעורר קנאה בין אחים, תחושת נחיתות ואף זורע ניצנים של ניתוק בין האחים. בוודאי איננו מביא לשום יכולת של התקדמות.
7. ״גם לי היה קשה בבית הספר, אבל אני השתדלתי, לא כמוך״: כל אדם הוא ייחודי. ההתמודדות של ההורה עם הפרעת קשב איננו קנה מידה ליכולת ההתמודדות של הילד. להורה יש יכולות אחרות, המסגרת שבה למד הייתה שונה - ההשוואה רק מגבירה בילד את רגשות האשמה ההרסניים.
8. ״לא ייצא ממך כלום״: זה משפט כואב במיוחד, חסר תקווה. מבוגרים רבים בעלי הפרעות קשב מעידים שהקשה מכל היה חוסר האמון שהם קיבלו מהסביבה, זה שמט להם את הקרקע מתחת לרגליהם וגרם לדיכאון וייאוש.
9. ״חכה, מה אבא שלך יגיד על זה״: המשפט הזה משדר לילד חוסר אונים של ההורה שאומר אותו ואיום על בטחונו על ידי ההורה השני. למעשה, הוא נשאר חסר הגנה לחלוטין, ללא עוגן תמיכה על ידי דמות משמעותית.
10. ״אתה כבר כזה גדול, ומתנהג כמו תינוק״: ילדים עם הפרעת קשב מתנהגים פעמים רבות שלא בהתאם למצופה בגילם, שכן ההפרעה שלהם משאירה אותם עם התנהגויות האופייניות לילדים צעירים כגון: אימפולסיביות, חוסר ויסות רגשי, שטחיות ופיזור, חשיבה עכשווית וחוסר ראיה לעתיד. התנהגויות אלה הן חלק מהתסמונת, ועל כן האמירה לא יכולה לשפר אותם אלא להחמיר את הדימוי העצמי של הילד.
מדוע ההורים משתמשים במשפטים בלתי מתאימים כאלו?
בוודאי לא משום שהם רוצים לפגוע בילדים! ההיפך הוא הנכון, הם בוודאי רוצים לקדם ולסייע לילדים. אולם בסיטואציות היומיומיות, הכוונות הטובות מתכסות במעטה של תסכול עמוק. התסכול נובע מחוסר הבנה למשמעות ההפרעה ופרשנות לא נכונה לתופעות שהם רואים.
אין ספק, שההורים גם מותשים מהאחריות הרבה המוטלת עליהם, מהדרישות של בית הספר שהילדים לא עומדים בפניהם ומהחשש מה יהיה עם הילדים בעתיד.
כל אלה מביאים את ההורים להצפה רגשית וחרדה מתמשכת וברגעי לחץ ״בורחים" להם משפטים של פורקן, כעסים ותסכולים, שבוודאי משאירים חותם של כאב בילדים ותחושות אשם בהורים.
אז מה עלינו לעשות כהורים?
ראשית, לזכור ש״החיים והמוות ביד הלשון״, ולכן לפני שאנחנו ״מרעיפים״ משפטים כלפי הילדים שלנו עם הפרעות קשב, נעצור ונשקול היטב את מה אנחנו מתכוונים להגיד.
רצוי שעל כל משפט של ביקורת נספק מספר משפטים חיוביים, שיהיה משקל דומיננטי למשפטים החיוביים. כל המשפטים, החיוביים והשליליים, אמורים להיות מאד קונקרטיים וקשורים להתנהגות בפועל.
לדוגמה:
״סדרת יפה את שולחן העבודה שלך היום״.
״התאפקת בזמן ששוחחתי בטלפון וחיכית יפה עד שאסיים כדי לדבר אתי״.
״כל הכבוד לך שהצלחת הבוקר להתארגן לבד לבית הספר״.
אם משפטי הביקורת באמת נדרשים, חשוב שהם ייאמרו באופן מכובד, גם אם התוכן לא נעים.
לדוגמה:
״אני מבינה שקשה לך להכין שיעורים. כיצד אתה מציע להתמודד עם הדבר?״
״כשאתה מסיים לשחק, תשתדל לזכור לסדר. תחשוב על סימן שיזכיר לך כדי לא תשכח״.
ועוד כמה כללי יסוד:
לא לעשות השוואות בין האחים או בין ההורה לילדיו.
- לא ״לסחוט״ הבטחות. במקום זאת אפשר לקבוע מטרות מציאותיות ולחשוב על דרכים לסייע להשגתן.
- לא להבליט את ההתנהגויות הלא נעימות של הילד הנובעות מן ההפרעה, התנהגויות שאין לו שליטה מספקת עליהן כמו, למשל, לנזוף בו על האימפולסיביות שלו ולהגיד לו שהוא חצוף, לא אחראי או לא מנומס. במקום זאת, חשבו כיצד ללמד אותו אסטרטגיות איפוק ולחזק את היכולת שלו לעכב תגובות.
הורים רבים נוהגים להשתמש במשפטים הלא אפקטיביים בגרסאות מגוונות, משום שאין להם כלים אחרים. היכולת לתקשר עם הילדים באופן שונה, מכבד ויעיל יותר, מחייבת את ההורה לתהליך עם עצמו. כדאי שכל הורה שמזהה אצל עצמו סגנון של דיאלוג מכאיב, יפנה לקבלת הדרכה ויעוץ. זו השקעה נפלאה לטווח ארוך ואין משתלמת ממנה.
ד"ר נעמי וורמברנד היא מאמנת אישית מוסמכת להפרעת קשב ומנהלת מרכז "דרך מהות" של מכללת סמינר הקיבוצים
לפנייה לכתב/ת 
