הרצוג, ככה לא בונים חומה

"מהי אי-שפיות?" שאל פעם איינשטיין והשיב: "כשעושים כל הזמן אותו הדבר ומקווים לתוצאה שונה". זהו בדיוק מה שמפלגתי, מפלגת העבודה, עושה מאז 1977. מאז שאיבדה את השלטון לליכוד היא נטשה את דרכו של בן-גוריון ולא חדלה לגלוש שמאלה.

בן-גוריון אמר לי פעם: "את ישראל אי אפשר להנהיג מהשמאל הקיצוני או מהימין הקיצוני. אפשר להנהיגה רק מהמרכז". בזמנו, מפא"י הייתה במרכז הקונצנזוס הלאומי. היא הייתה נאמנה גם לתפישת מייסדיה שעליה להניף שני דגלים: את דגל הביטחון ואת דגל הצדק החברתי. בגלל מצבנו המיוחד ושכנינו הלא-סימפטיים היה דגל הביטחון ראשון במעלה.

עוד בערוץ הדעות של ynet

חמסה על לימודי המתמטיקה / עומר ויסבלום

בתקופת בן-גוריון, אשכול, גולדה מאיר, וממשלת רבין-פרס הראשונה זוהו מפא"י ויורשתה, מפלגת העבודה, עם הדאגה לביטחון ישראל. רוב מפקדי צה"ל, בסדיר או במילואים, היו תומכי תנועת העבודה, חלקם יוצאי פלמ"ח, חלקם בעלי רקע שונה. אפילו אריאל שרון היה תומך מפא"י וחסידו המושבע של בן-גוריון. ראשי תנועת העבודה נקטו מדיניות ביטחון תקיפה וזכו לאהדה עמוקה בציבור.

בליל ההפסד (צילום: רויטרס)

אולם לאחר המהפך של שנת 1977 החלה מפלגת העבודה גולשת שמאלה (מבחינה מדינית וביטחונית) והגיעה למצב שקיים עד היום, שהתחרות העיקרית שלה היא עם מרצ, שהלכה שמאלה ממנה. את מרכז המפה היא הותירה לליכוד, שינוי, יש עתיד ועוד. ומובן מאליו - ועל כך נאבקתי במשך שנים עם ראשי מפלגתי - שכדי שהעבודה תשוב להגמוניה עליה למשוך מצביעים נוספים מהמרכז ולא ממפלגות שהיו שמאלה ממנה. עליה לשוב ולהניף את דגל הביטחון.

ראשי העבודה לא רצו לשמוע. גם העובדה שב-1992 וב-1999 שבה המפלגה לשלטון בעיקר משום שבראשה ניצבו שני רמטכ"לים לשעבר, יצחק רבין ואהוד ברק, שהיו ידועים בציבור כאנשי ביטחון מובהקים - לא השפיעה עליהם. מפלגת העבודה חזרה שוב ושוב על עמדותיה ה"יוניות", ונכשלה שוב ושוב בבחירות. הציבור לא ראה בה עוד מפלגה שתפעל למען ביטחונו. רבים מאנשי הביטחון רחקו ממנה, ואולי הדוגמה המובהקת לכך היא הצטרפותם לליכוד של עוזי דיין, שאול מופז ומשה (בוגי) יעלון. מי היה מאמין שעוזי דיין, בן שבט נהלל ואחיינו של משה דיין יחצה את הקווים? ויעלון, חבר קיבוץ גרופית, איש ארץ-ישראל העובדת והתנועה הקיבוצית, יחבור לליכוד ואף יהיה אחד ממנהיגיה הבולטים?

לנצח אפשר רק מהמרכז, לא מהשמאל (צילום: עידו ארז)

לפני הבחירות האחרונות היו אנשים במפלגת העבודה ואנוכי בתוכם שגרסו כי ההצבעה תוכרע בסופו של דבר על-ידי הנושא הביטחוני. אין ספק שהמחאה החברתית, יוקר המחיה, בעיות הדיור והפער המחפיר בין עשירים לעניים הם נושאים בעלי חשיבות לאומית עצומה - אך הביטחון הטריד את הציבור יותר מנושאים אלה. הנסיון החלקי והשולי של ראשי העבודה ברגע האחרון להציב אנשי ביטחון בשורותיהם נראה מלאכותי בעיני הציבור ולא שכנע איש. העם חשב אחרת - ואין זה משנה אם נתניהו הקסים אותו, הפחיד אותו או פיתה אותו. זהו העם, ואת העם אי אפשר להחליף, מה גם שאפילו כיום, כאשר הנושא האיראני מחריד רבים מאתנו, פוטרים אותו מנהיגי העבודה בשתיקה רועמת.

ומה היה בבחירות? מרצ הפסידה ל"מחנה הציוני" מנדט אחד, ועוד שניים גירד המחנה הציוני מ"יש עתיד" שחלקה הגדול נטוע עמוק בצד השמאלי של המפה. כך לא בונים חומה - וכך לא מנצחים בבחירות.

כיום עולה השאלה של ממשלת אחדות - וכל ילד מבין שבהוויה של סכנות ואיומים כבדים נגד ישראל שנוצרה באחרונה נחוצה ממשלת אחדות. כל ילד מבין שממשלת ימין צרה לא טובה לישראל, ועדיפה עליה ממשלה רחבה, מאוזנת, המייצגת את רוב העם ובה ייבלמו יוזמות מסוכנות של הימין הקיצוני. אך מפלגת העבודה שוב בשלה. היא "תילחם" באופוזיציה (היא כבר עשתה זאת ללא הצלחה בימי הממשלה הקודמת), היא "לא תיתן לנושא האיראני לדחוף אותה לידיו של נתניהו" - כדברי אחד ממנהיגיה במהלך חג הפסח - ותתכונן לתבוסה הבאה בקלפי.

כדברי איינשטיין - היא תמשיך לעשות אותו הדבר כמו בשלושים ושמונה השנים האחרונות ותאמין שהתוצאה תהיה שונה. אשרי המאמין.

מיכאל בר-זהר, היסטוריון וח"כ לשעבר, ממחברי הספר "המוסד - המבצעים הגדולים" ו"צה"ל - המבצעים הגדולים", הוצאת ידיעות ספרים

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il