"בוס בהסוואה 2": עוד ריאליטי בלתי אמין
התערבות ההפקה והבימוי בעונה השנייה של "בוס בהסוואה", הופכת את התוכנית ללא יותר מריאליטי זול: לוקחים סיפורים קורעי לב, מוסיפים אביתר בנאי ברקע, ומחכים לדמעות שלכם. מה עם יעול המערכת בזכות היכרות המנהל עם השטח? זה כל כך העונה הקודמת
להבדיל מהבוס הגדול של המדינה, שהוכיח שכשהוא רוצה העם פשוט מגיע אליו, חוזרת "בוס בהסוואה" עם עונה שנייה כדי למכור לכם מנהלים שעדיין יורדים אל העם. כן, אותו ריאליטי ישן וטוב שבו מנכ"לים ועובדים זוטרים מסתופפים יחד תחת אותה מצלמה, שואפים מאותה סיגריה ליד הפחים מאחורי המסעדה וכמובן חולקים בטבעיות את סיפור חייהם קורע הלב. כל זה כדי להגיע בסוף אותו שבוע למשרדו של הבוס, לאסוף את כספי הפרס ולברך את מזלם הטוב על שנבחרו נבחרו מבין כל עובדי הרשת לנזוף במנכ"ל שלהם במשך כמה שעות.
ירון ישראל הוא בעלים של רשת המבורגרים מוכרת בישראל. הוא מתחפש (כלומר שם משקפיים ומגדל זקן צרפתי. הגיוני, הרי ככה לא תזהה אותו גם אמו הורתו) ונוסע בכל יום במשך ארבעה-חמישה ימים לסניפים ברחבי הארץ. בימים האלה הוא לומד איך לעבוד במטבח (אלוהים אדירים, תפסיקו לתחוב אצבעות אל ההמבורגרים המסכנים!), איך להכין קינוחים ואיך לנהל משמרת, וכמובן פוגש - איך לא - רק עובדים מוכשרים, נאמנים ובעלי פוטנציאל.
נגיד שבהפקה הורידו את מינון הפרסומת הלא סמויה יחסית לעונה הקודמת, וטרחו לטשטש את שם המותג בכל סניף (כאילו לא מדובר ממילא בתשדיר תדמית אחד ארוך) ונגיד שהתגמולים של העובדים השתפרו (מ"אני מתקן לכם את המזגן!" ל"אני שולח אותך ללימודים בחו"ל!") "בוס בהסוואה" עדיין צולעת הרחק מאחור ככל שזה נוגע לריאליטי. הבוס אולי בהסוואה, אבל המניפולציות של התוכנית רחוקות מלהיות מוסוות, מה שהופך אותה בעיקר לריאליטי שבתור צופה קשה לי מאוד להאמין לו ולהתמסר אליו.
אם להשוות למקור הבריטי, ואפילו לגרסה האמריקנית, המטרה של התוכנית היא להביא את המנהל ללמוד את העסק שלו מהיסוד ולהבין איך לשפר אותו בצורה שתעלה את התפוקה וגם תשפר את תנאי החיים של העובדים. לא תמיד אוהבים הבוסים האמריקנים והבריטים את מה שהם רואים ברשת ולפעמים הם גם מפטרים עובדים בסוף התוכנית. הרעיון הוא להביא את המנהלים לחוש את השטח, וזה על פניו הרצון המוצהר של "בוס בהסוואה", אבל "פליטת פה" של הקריינות מסגירה את העניין האמיתי: "המסלול שיעבור הבוס ישנה את חיי האנשים שיפגוש בדרך". לא את הבוס, לא את העסק, את חיי העובדים שיפגוש.
אלא שבארץ לא רוצים להטריד אתכם במורכבות או בעניין, יעדיפו להלעיט אתכם בציורים יפים של המציאות ולסמם אתכם במורפיום של הריאליטי הישראלי: סיפורים קורעי לב. קצת אלסצהיימר, קצת סרטן, קצת הורים נוטשים והוצאה לפועל, תוסיפו אביתר בנאי וקצת דמעות וקיבלתם את המטשטש האולטימטיבי. מכיוון שאי אפשר שהכל יהיה מושלם, המנכ"ל עצמו מתברר כעובד גרוע, וחוטף על הראש מבעלי התפקידים הזוטרים שנוזפים בו (בעדינות, אה? שלא ייצא עליכם). ברור שיש איזו הנאה קטנה לראות את המנכ"ל הגדול מושפל בשם כולנו, פועלי כל העולם. כי ברור שאדם שהתקבל לעבודה אמור תוך משמרת אחת ללמוד את הכל ולעמוד בקצב של עובד ותיק.
את העניין האמיתי לשמו הגענו, ייעול של המערכת מלמטה ושיפור התנאים, שמנו בצד. הצעת היעול הקולקטיבית היחידה שראיתי בפרק, שלא נגעה להענקת פרסים לעובדים מצטיינים היתה ההבטחה לשנות את האופן שבו המלצרים ממלאים את בקבוקי הרטבים. אין לי ספק שמדובר במהלך משנה חיים, אבל חבל שלא היו יותר כאלה. מה שנשאר הוא דוקו-ריאליטי מיושן, נוסחתי ופטרוני, שטביעות האצבעות של ההפקה והבימוי מזדקרות מכל דקה שלו. בתיאבון.
