רביץ והפילהרמונית: במה גדולה, גדולה מדי

מה קורה לזמרת רוק ופופ שהלחם והחמאה שלה הם אולמות צנועים והרכב מלווה קטן, כשהיא נעמדת לפתע על במת אולם ענק כהיכל התרבות ומאחוריה תזמורת קלאסית גדולה כתזמורת הפילהרמונית? 

לפתע על במת ענק. רביץ והפילהרמונית(צילום: ירון ברנר)

לכאורה, הצליל העשיר של התזמורת יכול לחולל נפח ותנופה והתנשאות. אך האם זה מה שקרה במופע של רביץ, אמש בהיכל התרבות בתל אביב? פה ושם, בקטנות, כן. אבל ברוב השירים - ממש לא. אפילו להפך. והבעיה לטעמי אינה בתזמורת המעולה, אלא בעיבוד המוזיקלי ובניצוח נעדרי התנופה.

זו לא פעם ראשונה שיהודית רביץ מופיעה עם הפילהרמונית. מופע כמעט זהה היא כבר עשתה, עם המעבד-מנצח אילן מוכיח, לפני כ-15 שנים. השידור החי הוליד אז את האלבום "יהודית רביץ והפילהרמונית" (2001).

החיבור הזה, שבין זמרת רוק ופופ לתזמורת קלאסית אינו מובן מאליו. הרוק בנוי על מקצב, על הנמכת צלילים בחצאי טונים, על צלילי בס וגיטרות חשמליות, ועל נופך כללי לוהט, קצבי ומשונן. כל זה לכאורה לא מתחבר לצליל העשיר והמשומן של תזמורת קלאסית. תזמורת כזו היא ספינת מערכה כבדה שקשה לה לשייט תזזיתית כסירת מרוץ רוקית או פופית. הסכנה בחיבור כזה היא שה"שפיצים" של הטקסט הרוקיסטי יוקהו.

חיבור שאינו מובן מאליו. רביץ והתזמורת(צילום: ירון ברנר)

זה לא בהכרח רע, זה היה יכול אפילו להיות מעניין מאוד, אבל לשם כך צריך עיבוד מוזיקלי שידע להשתמש במשאב העצום הזה של תזמורת קלאסית, לטובת איזושהי פרשנות חדשה, מאתגרת, שתעשיר את היצירה המקורית. לדאבוני, בקונצרט אמש, זה קרה מעט מדי. לעומת זאת שמענו הרבה תזמור בנאלי. דומה כי לדידו של מוכיח תפקיד התזמורת הוא לספק מעטפת הרמונית חמימה ורכה שכזו. הוא לא מנסה לפרש את המוזיקה של רביץ או לאתגר אותה. והתוצאה הרבה מדי שירים, נפלאים במקור, היו למשעממים.

אז נכון שיש עונג מסוים בצליל הכביר שהתזמורת עוטפת בו יצירות של מוזיקה "קלה", אבל באיזשהו אופן המכובדות הזו גם הורגת אותן ומיבשת את העסיס הרוקי, הקיצבי. והעובדה שמוכיח ורביץ טרחו להוסיף לתזמורת הרכב רוקי קטן - גיטרה חשמלית, קונטרבס ותופים - מעידה על אי-הנוחות שהם חשו מאובדן הצליל החד המשונן. אגב, אין בכל הדברים הללו ולו מילת ביקורת אחת על הפילהרמונית. זו תזמורת נפלאה, ויכולתה לשתף פעולה במופע מאין-זה רק מדברת לזכותה.

באה מאהבה, אלא מה? רביץ וגוב(צילום: ירון ברנר)

ייתכן שאני טועה אבל לתחושתי, יהודית לא ממש חשה בנוח כל הערב. לעיתים היא ניסתה, ממש בכוח, להפיח אנרגיה בשירים. זה בלט למשל ב"לקחת את ידי בידך". אבל זה לא עזר לה. העיבוד התזמורתי שייט לו בשלווה במחוז הרמוני שכזה, ועל הדרך הכחיד את האינטנסיביות החדה, הממוקדת, של השיר הזה. ובאופן דומה הוא גם הנחית והשְמים את "בך לא נוגע", "אהבה יומיומית" ואפילו את "מישהו" המופלא.

ועם זאת, למרבה השמחה, היו גם שירים שבהם החיבור של רביץ עם והתזמורת עבד היטב. כך למשל ב"באה מאהבה". בשיר הזה - שיר הנושא מתוך האלבום הסופר-מצליח שהוציאה ב-1987 - התזמור של אילן מוכיח מרתק. הוא בנה בו מהלך של מתח מתגבר, הולך ומתקדרר. משהו חדש, שמשביח את הגרסה המקורית, ושגם אפשר לתזמורת להפיק צליל ערני ומורכב. מעניינים היו גם השירים של לאה גולדברג "למי שאינו מאמין" ו"הגננים היום עצובים", ושני השירים המסיימים "סוף לסיפור" ו"וידוי"- שיר שהמלודיה שלו יכולה לסחוב על גבה בקלות הרמוניה דשנה מן הסוג שמתאים לתזמורת קלאסית. 

כמה כריזמה. גידי גוב ויהודית רביץ(צילום: ירון ברנר)

ואשר לרביץ עצמה - ובכן, הקסם היודית-רביצי לא נס לחו. יש בזמרת הזו איזו אותנטיות שובת לב שהיכן שלא תשים אותה - בין אם "בצוללת הצהובה" בירושלים, באיזה וואדי בשפך זוהר או בהיכל התרבות - זה עדיין אוחז בך ושובה את ליבך. וכך, כשהיא שרה "קצב הליכתה / קמט בשמלתה / הם שיעידו הם שיגידו / שדבק בה טעם האהבה" אתה אכן אוהב אותה. וכשהיא משוררת את מילותיו של אלכסנדר פן "וקינאתי לך ובחושך ארבתי / ושנאתי לך ועד דמע אהבתי" אתה מאמין שכך היא חשה באותו הרגע.

וכמה מילים על גידי גוב. כן, באמצע המופע הוא בצבץ לו פתאום. קול כבר מזמן אין לו, כריזמה עדיין יש, בשפע. אבל עם כריזמה לא הולכים למכולת ובודאי שלא עולים על הבמה בהיכל התרבות. כשיהודית פרשה אל מאחורי הקלעים והוא נותר לבדו, שר שני שירים משלו לבד, זה היה די פתטי. ומאוד משעמם.

ואז יהודית חזרה, והם שרו יחד את "סמבה בשניים" (במקור מתי כספי ויהודית רביץ) וזה היה קסום למדי, דווקא בגלל חורבת הקול של גידי גוב. הוא כבר כל-כך לא יכול לשיר כך שהאמנת לו לגמרי כשייבב "כשאת לא איתי - אין טעם כמעט / אם אינך לצידי - אז אני לא כלום". למזלו, ולמזלנו, יודית היתה לצידו. וזה היה נחמד.