עצמאית בשטח: איך מסע מסוגל לשנות

"העולם מתחלק לשני סוגי אנשים. אני לא יודע בדיוק איזה סוגים, ואני לא יודע לאיזה סוג את שייכת. אבל אני כן יכול לייעץ לך דבר אחד: תחליטי מי את בוחרת להיות". המילים של אבא שלי מהדהדות לי בראש כשאני קמה כל בוקר, אל החיים החדשים שלי.

המסע שלך מתחיל כאן, היכנסי לעמוד מאגמה צ'אלנג'

הי מאגמה! את שואלת - מאגמה עונה

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'? הירשמי כאן   

אני מחייכת ונזכרת במילים של אמא שלי "כשתגדלי תעשי מה שאת רוצה". זה אותו דבר, רק בנימה שונה. אבל הרעיון הוא אותו רעיון: להיות מי שאני. מודה כל בוקר למי שנתן לי את האומץ לחיות בדיוק כמו שאני רוצה. את האומץ ואת הרשות. הפנימית והחיצונית.

אני לא עוצרת

במשך שנים עשיתי "מה שצריך לעשות". אחרי הצבא הלכתי ללמוד עיצוב – תחום שתמיד התעניינתי בו. שלחתי קורות חיים, קיוויתי שיאהבו אותי, קיוויתי קיוותי קיוויתי- אהבו אותי.

התחלתי לעבוד כשכירה במשרד נחמד. אחלה חבר'ה, בוסים נחמדים. משכורת לא רעה. משימות לפי הזמנה. פעם זה מעניין ומאתגר, פעם הרבה פחות. תשע עד חמש, סבבה. בזמן הזה התחתנתי, נולדו לנו שני ילדים ואחרי עשר שנים המשרד בו עבדתי נסגר.

ואני? בהלה! מי ירצה אותי? השאלות הציפו אותי, לרגע לא עצרתי ליהנות מהחופש שהזדמן או לחשוב מה באמת אני רוצה. הצורך בביטחון ובשגרה הביא אותי לחיפוש מיידי אחרי עבודה חדשה ובאמת, תוך שבוע, מצאתי משרד חדש לעבוד בו. שוב נחמד, שוב תשע עד חמש. שוב משכורת קבועה. לפעמים מעניין, לפעמים פחות. הרגשתי שאני באה עם המון ידע וניסיון אבל גם עם רעננות, עם רעיונות חדשים ורצון לחדש.

מהר מאוד הבנתי שזה לא מעניין אף אחד. אולי אפילו מרגיז את אלה שאני עובדת איתם. מה פתאום את מתבלטת עכשיו? כל הרעיונות שלך יבואו עלינו בהפוכה. ושלא אעיז להיות יותר יצירתית מאף אחד. הרוב נתפס כביקורת וכחוסר אמון. את לא מבינה? אמר לי בעלי ערב אחד, כשממש בכיתי מעצבים ומעלבון. את טובה. טובה מדי. וזה לא מתאים שם. אז או שתפסיקי להיות טובה או שתעזבי.

מנערת את כל האבק

אז ניסיתי להפסיק להיות טובה. זה היה מאוד קל, מתברר. פשוט לסתום את הפה. לא לדבר הרבה בישיבות צוות. לא להעלות יותר מדי רעיונות. לעשות בדיוק מה שאת משערת שהבוס ירצה להציג ללקוח. גם אם זה לא טוב לדעתך, או שיכולת להפיק מעצמך הרבה יותר. כל קשר בין המציאות הזו לבין יצירתיות- מקרי בהחלט.

לנער את האבק ולחייך(צילום: איה בן עזרי)

מטבעי אני אדם שאוהב עבודה ולא ממהר לנצל ימי חופש. אבל במסגרת ה"מה אכפת לי", כששתי חברות הציעו לי לבוא איתן למסע מאגמה צ'אלנג' עניתי "מה אכפת לי" ונסעתי. מה? אני? מסע? צ'אלנג'? אתגר?! וואו! כמה רדומה הייתי! ואיפה אני עכשיו? בין נופים נפלאים רוקדות ליד הג'יפים. מה זה, מה קורה פה?! איזה מעבר מטורף. עד לפני דקה הייתי במשרד, והנה אני כאן? אני קולטת שאני כאן! וברגע אחד מחליטה להשתחרר ופשוט להיות כאן, לנער את כל האבק והקורים שדבקו בי ולחייך! כל הנקבוביות שלי פתוחות ואני נושמת. יה!!!!

זה כמו אגרוף בבטן

בערב ליד המדורה אנחנו מתחילות לפטפט. הפטפוטים מתמזגים ברחשי הלילה, ברעש פצפוצי המדורה. אז מה את עושה? ומה את עושה? וילדים.. וזוגיות... כל כך נהדר לי שאני רק נהנית לשמוע עוד ועוד נשים מספרות על עצמן. אחת עוסקת בטיפול בתנועה, אחת מרצה בכירה באוניברסיטה, אחת הקימה סטרט-אפ, אחת מורה לחינוך מיוחד, אחת בלוגרית, אחת משווקת מוצרי מזון. כל אחת, המציאה את עצמה ובראה את עצמה בעולם.

אנחנו קובעות את החוקים, רק שהפעם זה על לפי מה שמתאים לנו(צילום איה בו עזרי)

"ומה את עושה"? שואלת אותי מישהי.

"אני? אני עובדת במשרד לעיצוב".

"משרד שלך?"

"לא, לא. אני שכירה".

"וואללה. אני מה זה לא רואה אותך שכירה". היא אומרת לי. "את צריכה להיות עצמאית".

והכל מסביבי ממשיך לנוע, אבל אני תקועה על המילים שלה, שנשארות באוויר, ואני אפילו לא שואלת למה, רק יודעת שהיא קראה אותי כמו ספר פתוח. וזה כמו אגרוף בבטן, כמו הארה.

נשבעת לא לשכוח

וזה היה הרגע שלי. רגע שהיה בו הכל: הדיוק, הזהות, המקום והרשות. לפעמים זה אישרור, לפעמים זו דלת שנפתחת. אצלי זה מעין שהתפרץ. הסתכלתי סביב וראיתי נשים שפשוט עושות את זה: יוזמות, יוצרות, נושמות נשימה עמוקה, סוללות את הדרך שלהן בעצמן. ופתאום נשמתי. והבנתי שתמיד היה הנכון לי להיות עצמאית. להיות הבוסית של עצמי- לטוב ולרע. לאתגר את עצמי, לאשר את עצמי, לפסול אם צריך. פתאום הרגשתי שאני בשלה לעמוד בעצמי מול לקוחות ולהוביל רעיון שאני מאמינה בו, להתוות את הקו שלי, שהוא ייחודי לי.

כמו שאמרנו במסע- אי אפשר גם לנסוע וגם לבדוק שמן - מים תוך כדי נסיעה. אז אני נוסעת(צילום איה בו עזרי)

אני יושבת שם ומתמלאת באושר, ומחייכת לעצמי, ומרגישה אולי כמו הבן שלי כשאני אומרת לו שהציור שלו מקסים ושהמורה לא מבינה כלום, כולי קלה במאה טון ומאושרת. עצמתי עיניים, שם ליד המדורה, ונשבעתי לעצמי, לא לשכוח את התחושה הזו, לא לשכוח את המילים שלה, את האופן שבו היא ראתה אותי, את ההבנה שכל החוטים נקשרים: מה שאבא אמר לי, מה שאמא אמרה, מה שבעלי אמר לי, מה שאני מרגישה כל השנים, איזה מטריקס מתארגן בתוכי ליקום חדש והבנה שעכשיו הרגע הנכון לעשות צעד קדימה. ושאם לא אני מתה מבפנים.

העצמאות שלי

חזרתי לארץ. נפרדתי מכולם במשרד בחיבוקים והתחלתי ליצור את החלום שלי. מי עזר לי בזה? החברות מהמסע. אחת רואת חשבון שהסבירה לי הכל מאפס, ובנתה איתי תכנית כלכלית, שניה אדריכלית שעזרה לי לעצב את המשרד החדש. אחת מהחברות שאיתן יצאתי למסע הצטרפה אלי כמומחית בניו מדיה ויחד אנחנו קובעות את החוקים, רק שהפעם זה על לפי מה שמתאים לנו. צעד צעד בנינו משהו שלנו.

לשמחתי, מהר מאוד גייסנו לקוחות חדשים וגם זה לא מעט בזכות החברות ממאגמה, שהפיצו את דבר המשרד החדש. העסק נהיה רווחי כי אנחנו יודעות מה החוזקות של כל אחת ומה החולשות. ממקסמות את האנרגיות שלנו, וממזערות את החסרונות. בעיקר, אנחנו פשוט חברות.

אני מסתכלת אחורה- זה נשמע פשוט כשקוראים את זה? אני לא יודעת. היו בזה המון פרטים מורכבים,

אבל האמת ? זה היה מדויק ונכון. האם אין בי פחד? בטח שיש. האם זה לא מרגיש כמו אחריות כבדה? בטח. אבל זו אחריות כבדה הרבה יותר להיות לא מאושרת וביומיום, אני לא חושבת על הקשיים. כמו שאמרנו במסע- אי אפשר גם לנסוע וגם לבדוק שמן - מים תוך כדי נסיעה. אז אני נוסעת. קמה כל בוקר מאושרת ומודה על מה שיש לי. מודה על הצלחה, על חברות, על מסע מאגמה שיצאתי אליו. על הזכות שיש לי להביא לידי ביטוי את הכישרון והיכולות שלי. מגלה שהאושר הוא דלק שמזין את ההצלחה. ושאני חייבת להיות מאושרת.