המתנדבים הזרים: יפי בלורית, בלי תואר
איך נשכחו מהתודעה הלאומית שלנו אמריקנים, צרפתים, צ'כים ואחרים - יהודים ולא יהודים - שהתגייסו לטובת היישוב היהודי במלחמת העצמאות. גם הקולנוע הישראלי מתעלם מהם, ולא בטוח שבמקרה. מנגד בעולם מגלים עניין רב בסיפוריהם, שמופיעים בכמה סרטים זרים מפתיעים. נזכור את כולם?
"נזכור את כולם" - כך אנו מצווים בשירו של חיים גורי הרעות. נזכור את כולם, הנופלים בהגנה על המדינה. ואנחנו אכן זוכרים אותם - בשירים, בטקסים, בנאומים, וגם בסרטים. אלא שמסתבר שיש כאלה שאנחנו קצת פחות זוכרים, או שכלל לא היינו מודעים לקיומם. אלו הם מתנדבי המח"ל - אותם אזרחים זרים שהתגייסו לטובת הישוב היהודי במלחמת העצמאות, בקרב על המלחמה שבדרך. רובם היו יהודים, חלקם גויים. הם תרמו רבות מניסיונם הצבאי והטכני למערך הלחימה של הפלמ"ח, ולעתים אף שילמו את המחיר הכבד מכל. אבל איפה המקום שלהם במורשת הקרב הישראלית?
הקולנוע הישראלי הביא עמו שירי הלל לדמות החייל הצבר יפה הבלורית והתואר, ומאוחר יותר גם כתבי אישום. אבל מה בנוגע למתנדבי מח"ל? קשה למצוא התייחסות אליהם על המסך שלנו. לעומת זאת, בניכר, סיפורם מרתק יוצרים עלילתיים ודוקומנטרים - וכך למשל בא לעולם הסרט התיעודי האמריקני "Above and Beyond" ("מעל ומעבר: טייסת הקרב הראשונה") של הבמאית רוברטה גרוסמן והמפיקה ננסי שפילברג (אחות של...).
הטריילר של "מעל ומעבר: טייסת הקרב הראשונה"
הסרט שיצא בהפצה מוגבלת גם בארצות הברית (ישודר ב-yes דוקו וב-yesVOD החל מה-1 במאי), וגם הוקרן בפסטיבל הסרטים ירושלים אשתקד, מביא את סיפורם של אנשי טייסת 101 - הטייסת הראשונה של צה"ל, שאוכלסה רובה ככולה על ידי מתנדבים אמריקנים, דרום אפריקאים ואחרים.
מול המצלמה מספרים לאון פרנקל, גדעון ליכטמן, לו לנארט, קולמן גולדסטין, ג'ורג' ליכטר ואחרים על מעלליהם בתור מלחמת העולם השנייה, עת נקראו לדגל - הכחול לבן - ועזבו את ביתם בארצות הברית בדרכם למזרח התיכון הגועש. זאת מתוך תחושת שליחות, ובלי הרבה תועלת אישית. קצת עצוב שדווקא הם נשכחו. מי שזכור לציבור מאותם ימים הם מוּדי אלון, המפקד הראשון של טייסת 101 (שנפל בעיצומה של המלחמה), וכמובן עזר ויצמן.
הסיפורים בסרט מפתיעים, ומדהים לגלות איך אותם צעירים הרפתקנים זרים השפיעו על חייהם של אזרחי ישראל מבלי שאלה יכירו להם תודה. למעשה, חיל האוויר שלנו היה מבוסס על טייסי קרב ומכונאים מיומנים ממעבר לים. הם הגיעו ארצה במבצע מורכב חובק עולם שכלל הברחת מטוסים ארצה, וכך הפכו את השמיים לסיוט עבור אויבינו. העליונות האווירית שהשיגו עבור הפלמ"ח שינה את מאזני הכוחות לטובתנו במהלך מלחמת העצמאות. תוך כדי לחימה, הזרים אף הכשירו טייסים צברים חדשים נטולי כל ניסיון, ובכך בעצם הניחו את התשתית לכוח האסטרטגי החזק במזרח התיכון כיום.
כשהם נשאלים מה דחף אותם לצאת להילחם בפלסטינה, זמן קצר כל כך אחרי שסיימו את לחימתם במסגרת חיל האוויר האמריקני בחזית האירופית והאסיאתית - הם מספרים כי הרושם שהותירה בהם שואת יהודי אירופה, טענה אותם בכוונה נחושה לעשות הכל כדי שמקרה זה לא ישוב על עצמו. בטח לא בישראל. על הרקע הזה עזבו את ביתם, ואת משפחותיהם החרדות, וסיכנו את חייהם בדרך לצד השני של העולם - שם ציפתה להם מלחמה כנגד כל הסיכויים. ואכן, חלקם שבו לארצות הברית במהלכה. אחרים עשו זאת עם סיומה. כמה מהם המשיכו בחייהם כישראלים, וכמה קיפחו פה את חייהם.
כך במקרה של בוב ויקמן וסטן אנדרוז, חברים ותיקים שלמדו יחדיו אמנות באוניברסיטת UCLA בקליפורניה והתגייסו לחיל האוויר הישראלי. הם התרסקו אל מותם (כמו שנאמר, בחייהם ובמותם) במלחמה על המדינה שלא היתה שלהם. עוד לפני הלך לעולמו ג'ורג' ביורלינג הקנדי - אחד הטייסים הנערצים בעולם - שנחלץ גם הוא לטובת מדינת ישראל הצעירה, אך לא הספיק לשרת אותה. הוא התרסק בתאונת מטוס ברומא, שם שהו הטייסים הזרים בדרכם ארצה.
ביורלינג לא היה יהודי, וכך למשל גם טריג מאסנג הנורבגי-דני שהתנדב לשורות חיל האוויר. "היינו מוגבלים לסיפורים שיכלו לספר אלו שעדיין בין החיים, ושהיה לנו קשר אליהם", מסבירה הבמאית גרוסמן ל-ynet, "הלוואי והיתה לי הזדמנות לראיין את טריג. הוא היה גוי שהתנדב לחיל האוויר הישראלי בגלל שהוא שנא חוסר צדק. בהמשך השתקע בישראל, והתגייר. בנו הוא עכשיו החזן של בית הכנסת שלי בלוס אנג'לס. וכן, האלטרואיזם של המתנדבים הלא יהודים היה גדול יותר".
הנחישות של המתנדבים - יהודים ולא יהודים - מדהימה אף יותר בהתחשב במדיניות שהנהיג הנשיא הארי טרומן שלא לספק נשק או כוח אדם מקצועי למדינת ישראל הנאבקת על הישרדותה. הוא עמד בהתנגדותו זו, למרות הפצרותיהם של הנשיא חיים ויצמן ושתדלנים יהודים בארצות ברית. מי שלקח את היוזמה בחשאי ונגד החוק היה איש העסקים אל שווימר, שרכש מטוסים אמריקנים והבריח אותם בדרך לא דרך בניגוד להוראות הממשל. וכמוהו גם הטייסים שהטיסו אותם ארצה - ובכך עברו על החוק האמריקני. על כך הם היו צפויים למאסר.
ההקרבה הבלתי מתפשרת הזו ליישות מדינית צעירה ועקשנית ובעיקר רחוקה, מזכירה במשהו את זו הלא נתפסת של מתנדבי ארגון דעאש - אלו הנוהרים להילחם עבור המדינה האיסלמית, למרות התנגדות השלטונות בארצות המוצא שלהם. קשה להתכחש לדמיון בדפוס הפעולה. אלא שבעוד המח"לניקים עשו זאת במטרה להציל חיי אדם, אלו האיסלמיסטים מחויבים לעקרון השמדת האחר. "אני לא רואה דמיון, מלבד חציית הגבולות", אומרת גרוסמן, "מתנדבי מח"ל לא הגיעו כדי לערוף ראשים ולקטול את מי שאינו מאמין בדת שלהם, אלא כדי להגן על אוכלוסיה שהיתה תחת מתקפה".
בין המדינות שאירחו את הטייסים האמריקנים בדרכם לישראל היתה צ'כיה, הידידה המוצהרת הכמעט יחידה של מדינת ישראל מבין אומות העולם דאז. ככזו אף היתה מוכנה לספק לצבא הצעיר מטוסים, ביניהם מטוסי מסרשמיט מחודשים. צחוק הגורל: כמה שנים לפני כן, אלו שימשו את הלופטוואפה - חיל האוויר הגרמני - במלחמת העולם השנייה. מלבד הציוד הצבאי, סיפקו הצ'כים גם הכשרה.
לצ'כיה הקומוניסטית, שליקקה את פצעיה בתום המלחמה, היתה תעשיית הנשק מקור הכנסה ראוי - וככזו היא הפרה את מדיניות המערב שלא לקחת צד בסכסוך על פלסטינה. אבל לצד הציוד והתחמושת, היו אלו גם טייסים ואנשי צוות אוויר צ'כים - רובם ניצולי שואה יהודים - שהחליטו לצאת להרפתקה ולהילחם על מדינת העם היהודי. בניגוד למקביליהם האמריקנים, רוב רובם נשארו בישראל - בין השאר כי השלטון הסובייטי מנע את חזרתם. סיפורם של המתנדבים הצ'כים הובא בסרט טלוויזיה "Czech Wings Over Zion" ("כנפיים צ'כיות מעל ציון") של זדנק יוסף פוימן מ-2008:
בימים אלה, מארחת מרכז התרבות הצ'כי בישראל תערוכה מיוחדת - "The Wingmen: A story of Czechoslovak pilots and air-force technicians in the service of Israel" ("אנשי הכנף: סיפורם של הטייסים והטכנאים הצ'כים בשירות ישראל") - המוקדשת ללוחמים הללו שצילומיהם וסיפורים האישיים מעטרים את השגרירות בתל אביב (רחוב צייטלין 23). תודו שקצת מוזר שלכבוד הזה שחולקת להם מולדתם, אין הד במדינת ישראל שבה השתלבו כאזרחים מן המניין.
לקח לי זמן להגות את הרעיון, למרות שהוא היה שם כל הזמן", מספרת הצלמת פבלינה שולץ שתיעדה את המתנדבים, "אם אתה צ'כי, הדבר היחיד שמזכירים לך זה שצ'כיה סייעה לישראל ב-1948. הכרתי כמה מהלוחמים במהלך עבודתי בשגרירות, ובמהלך אזכרה לאחד מהם הבנתי שאין לי הרבה זמן - ופתאום שאלתי את עצמי איך לא חשבתי על זה לפני כן. אז התקשרתי להוגו מרום ושאלתי אם אוכל לפגוש אותו. רציתי לדעת עוד על הסודות שמאחורי המבצע לאספקת מטוסים ונשק לישראל כשהאמברגו הוכרז, וכן על נושא הכשרת הטייסים והטכנאים. לכן צילמתי את הדיוקנאות של מי שהיה חלק מזה, ועדיין חי".
לצד אמריקאים, קנדים, צ'כים סקנדינבים ואחרים, היו אלו המתנדבים הצרפתים שנודעו בתרומתם האמיצה לפלמ"ח, והבולט שבהם הוא תדי איתן, הידוע יותר בארצו בשמו תאדי דופרה, מפקדו של "הקומנדו הצרפתי", אשר הוביל את הלחימה בנגב. הבמאי דידייה מרטיני סיפר עליו ועל אחרים בסרטו התיעודי מ-2014 "מח"ל: המתנדבים הזרים". דוקומנטריסט צרפתי אחר פרנסואה קסטלו, עובד בימים אלו על סרט שיגולל את סיפורו של דופרה שנספה בתאונה ב-1970.
אבל לא רק דוקומנטריסטים עסקו בתופעת מח"ל, גם יוצרי קולנוע עלילתי מבריטניה וארצות הברית נגעו בגיבורים הלא אופייניים. הבולט שביניהם הוא דוד מרכוס, שעומד במרכז הדרמה התקופתית ההוליוודית "הטל צל ענק" שביים מלוויל שבלסון האמריקני ב-1966. מרכוס היה קצין אמריקני שלוהק על ידי דוד בן גוריון כאלוף הראשון בצה"ל. קירק דגלאס גילם אותו עם הגעתו ארצה, הובלת ההתקפה על ירושלים וגם במותו הטרגי. בסרט רב התקציב כיכבו גם ג'ון ווין, יול ברינר, פרנק סינטרה, סנטה ברגר ואנג'י דיקנסון - הוכחה לעניין שסיפורו של מרכוס עורר אי שם בלוס אנג'לס הרחוקה.
מתוך "הטל צל ענק"
בנוסף אפשר להזכיר גם את אורד ווינגייט, הגנרל הבריטי שהפך ליקיר היישוב היהודי בפלסטינה ולחם לצדו בערבים - תוך שהוא מכונן תורת לחימה ערמומית לילית עבור ההגנה. דווקא הקצין האנגלי זוכה להנצחה רבה ברחובות ערי ישראל, אתרי טבע וגנים, וכמובן במכון וינגייט - זאת למרות היותו הרפתקן חובק עולם, שפעל גם באפריקה ובאסיה, שמצא את מותו בהתרסקות מטוס בבורמה ב-1944. כך או כך, הוא זכה למיני-סדרה משלו מבית ה-BBC ב-1976, שבה גילם אותו ברי פוסטר, ולצדו ג'יימס קוסמו (ג'אור מורמונט מ"משחקי הכס") וגאריק הגון (ביגס מ"מלחמת הכוכבים").
ומה אצלנו? האיזכור הקולנועי הבולט לזרים שלחמו לטובתנו הוא "גבעה 24 אינה עונה" מ-1955 - הסרט העלילתי הראשון בישראל שבו מככבים אדוארד מאלהייר ומייקל ווייג'ר כמתנדבים מבריטניה ומארצות הברית. אלא שגם סרט זה מונע בחלקו על ידי יוצרים בריטים - הבמאי ת'ורולד דיקנסון, והמפיק ג'ק פדווה (לצד פיטר פריי וצבי קוליץ התסריטאים-מפיקים). מאז עברו שישים שנה, וקשה להגיד שאנחנו הישראלים זוכרים את הנופלים ההם.
אדוארד מאלהייר וחוה הררית ב"גבעה 24 אינה עונה"
"אני סבורה שהם לא זוכים לכבוד לו הם ראויים בישראל", אומרת גרוסמן, שמביעה תקווה שסרטה "מעל ומעבר: טייסת הקרב הראשונה" יהווה תזכורת לפועלם של המתנדבים. "אני מקווה שהסרט שנשנה את זה. הסרט עוזר להביא לתודת הציבור את התרומה של מח"ל להקמת צה"ל".
ואולי זהו האתוס הציוני אשר אינו מעודד אותנו לזכור את תרומתם. צה"ל הרי הוא צבאו של הצבר, היהודי החדש שהקים לעצמו מדינה בארץ ישראל. מלחמת העצמאות היתה מלחמת העצמאות של הישראלי העומד בזכות עצמו - מול החרמת העולם כולו. אז את העזרה הכל כך משמעותית של המתנדבים הזרים, יש אולי לדחוק לפינה נסתרת בזיכרון הקולקטיבי. אלו שבאו, נלחמו ושבו לביתם בגולה? עדיף להתמקד בנו בני הארץ הזו, שנשאר לגור פה ולהתאבל על מתינו.
"אני חושבת שההיסטוריה נעה במהירות - במיוחד בישראל, שבה משבר רודף משבר",
טוענת גרוסמן, "אבל אני מסכימה שהנרטיב שבו אמריקנים באים להצלת מדינת ישראל אינו פופולרי, במיוחד בימים הראשונים של בניין המדינה ובניין המיתוס הלאומי שמאחוריה".
אז כן, זה מצער שאנחנו לא זוכרים את כולם. אבל לפחות ככל שזה נוגע לזירה הקולנועית, הגיבורים פרצו לעצמם דרך - לפחות בחו"ל. הרולד ליווינגסטון למשל שב לארצות הברית והפך לעיתונאי קולנוע מוערך וגם לתסריטאי ("מסע בין כוכבים - הסרט" מ-1979), מילטון רובנפלד יכול להתגאות בקריירה הצבאית שלו וגם בבנו פול רובנס, המוכר לכם יותר כאיש מאחורי פי.ווי הרמן. ויש גם את איירה פיינברג, שנחשב לראשון המתנדבים לפלמ"ח. שישים שנה אחרי, כשהוא נושק לגיל 90, יצר ב-2010 את הסרט דוקומנטרי "My Brother's Keeper", המספר את סיפורו. ככה זה - זיכרון עשה זאת בעצמך.
