איך הפכה נערה כנועה למנהיגת אלמנות המלחמה
ברומן חושפני מספרת זיוה בקמן-פלמהפט על ילדות קשה, הריון מחוץ לנישואין שהוביל להפלה הרסנית, נפילת בעלה במלחמת ששת הימים, מערכות יחסים עם גברים נשואים ומוכרים ואונס מזעזע בידי מי שהיה חברו הטוב של בעלה המת. זיוה חושפת סודות ויוצאת להגנת אלמנות באשר הן
בגיל 71 חושפת זיוה בקמן-פלמהפט לראשונה את סיפור חייה. ברומן אוטוביוגרפי היא מספרת על ילדותה בצל אמא החולה, משברים, אכזבות, הפלות, אובדן ואונס.
עוד כתבות במדור 60 פלוס:
להשיב חיוך: טיפולי שיניים חינם לניצולי שואה
תזונה מרפאה: למה כדאי לעבור לטבעונות גם בגיל מבוגר
6 כללים: איך לשמר זוגיות עד לגיל השלישי
הספר "בחורף לא צחקנו", בהוצאת אוריון, מהווה אוסף זיכרונות של ראשית הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים אבל מעל לכל הרגעים ההיסטוריים המוכרים מגולל הספר את סיפורה של ילדה, נערה, אישה ואלמנה בעולם גברי שבו לגברים מותר ונסלח הכל.
ילדות בצל מחלה
זיוה נולדה בישראל, שנקראה עדיין פלשתינה בחורף של 1944. הבריטים שלטו בארץ אולם מחלתה של אימה של זיוה הייתה המשמעותית ביותר בילדותה.
"נראה שרק אתמול היא שיחקה אתי כשהתחבאה מאחורי הווילון שהסיטה, השתעשעה והעמידה מולי פרצופים מצחיקים. אבל היום פניה חיוורים ואפורים כמו היום הסגרירי המבשר על בוא החורף, חורף שאין בו צחוקים. אני קטנה, אולי בת שלוש, אבל למרות גילי הרך אני מרגישה איך הימים הולכים ומתקצרים ואיך אמי האהובה הולכת ושוקעת-כמו בכל שנה בחורף- בתהום של עצב וכאב. אני יודעת שאמא תשכב במיטה בימים הקרבים ובאים שהיא תבכה ושאהיה אתה לגמרי לבד. מרים בת העשר הולכת לבית הספר, אבל אני נשארת בבית כי אין מי שייקח אותי לגן." (מתוך: "בחורף לא צחקנו")
"זהו זיכרון הילדות הראשון שלי" מספרת זיוה, "זיכרון המלווה בתחושת בדידות, חוסר אונים ועצב. תחושות שעתידות ללוות אותי שנים רבות אחר כך".
הפלה אצל רופא קצב
בגיל 19 לערך נישאה זיוה ליגאל, קצין אותו הכירה בבסיס צבאי. כארבעה חודשים לפני חתונתם הרתה ולדרישתו של יגאל ביצעה הפלה אצל רופא אותו היא מכנה עד היום, "הקצב". אחרי אותה הפלה, זיוה לא הצליחה לשאת עובר הריון שלם, שנים רבות.
שלוש שנים לאחר החתונה יגאל נהרג במלחמת ששת הימים. הוא נפגע כאשר הרכב בו נסע עם חייליו נשרף כליל מפגיעת פגז של הסורים. יגאל מת מכוויות בבית החולים בחיפה.
"האיש החרוך הזה לא יכול להיות יגאל שלי, צרחתי לעבר הרופא, מתחננת שיגיד לי שנפלה טעות. הרופא שתק. הוא לא דמה ליצור אנושי. מראהו הושחת עד להחריד. הגבר בן ה 28, יפה התואר ואדום השיער, אהובי החסון שהילך קסם על כל סובביו, שרקם אתי חלומות לעתיד, נבלע בתוך גוף מפוחם שנלחם במוות הקרב." (מתוך: "בחורף לא צחקנו")
זיוה נשארה אלמנה צעירה ללא ילדים. מה שהותיר אותה כמעט ללא תמיכה מטעם משרד הביטחון. אי צדק זה גרם לאלמנה הכנועה לצאת למאבק.
יש סוגים של אלמנות
"פתחתי במאבק נגד הגדרות משרד הביטחון", מספרת זיוה. אותו משרד שאחראי על משפחות החללים הגדיר את זיוה כשייכת לאלמנות שנותרו ללא ילדים. ככזו הייתה זכאית זיוה לשנה של קיצבה ולאחריה מימון לימודים שיאפשרו לה להשתקם ולהנשא.
זיוה סירבה להשלים עם האפליה. תוך שהיא מייצגת כ-128 נשים כמותה היא פנתה לשר הביטחון דאז, משה דיין, חברי כנסת שונים ואנשי ציבור בתקווה שיתקנו את העוול. כולם הביעו אהדה לאלמנה הצעירה, אך לא עשו דבר.
"השינוי הגיע כאשר ברוריה אבידן כתבת "לאשה" הסכימה לכתוב עלינו", היא אומרת "בעקבות אותה כתבה חברת הכנסת שולמית אלוני, החלה לפעול למען תיקון החוק ולאחר תקופה באמת שינתה הכנסת את החוק וקבעה כי אלמנות ללא ילדים תמשכנה לקבל את הקצבה עד שתינשאנה מחדש. החוק עתיד להשתנות עוד כמה פעמים בשנים הבאות אחר כך".
אחרי הצלחת מאבקה עתידה זיוה להשאר נציגת האלמנות חסרות הילדים לאורך חייה.
מפקדים נשואים ובוגדים
הספר מפרט את שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. הארץ מתגלה דרך חייה של זיוה, כמקום שבו מפקדי הצבא הנערצים יכלו לעשות ככל העולה בנפשם ולהגשים כל פנטזיה. זיוה האלמנה הצעירה מתארת יחסים אסורים בין מפקדים בכירים לאלמנות, זאת בעת שהם נשואים ומנהלים את חייהן של הנשים ביד רמה.
"בואי זיוה, היא דחקה בי, תכירי את מנו... אלוף עמנואל קסטל, שבקיצור נקרא מנו היה אגדה חיה. הוא היה אחד האלופים המפורסמים בצבא, ולזכותו נזקף הניצחון המסעיר של מלחמת ששת הימים... הוא היה האיש האחרון שציפיתי למצוא בחדר במלון...זאת היתה פגישה משונה-שני אלופים מפורסמים ובעלי משפחות ושתי אלמנות. אחת איבדה את בעלה במלחמה נגד הסרטן, והשנייה- במלחמה נגד הסורים... בואי נצא מהשגרה, אמר לי מונטי, ונשחק במשחקי זוגות מתחלפים. חיוכו התרחב." (מתוך: "בחורף לא צחקנו")
זיוה נסחפה, לא באותו רגע בבית המלון, אחר כך. היא ניהלה מערכת יחסים ארוכה ואסורה עם אותו מפקד נשוי וכריזמטי.
"מערכת יחסים זו הובילה אותי לעזוב את הארץ", זיוה מספרת, "לעיר ניו יורק בשליחותו של משרד הביטחון. זאת הייתה מבחינתי האפשרות היחידה להיחלץ מהרומן".
מניו יורק לא חזרה זיוה להתגורר בישראל עד היום.
מקורבן למנהיגה
הרומן ממשיך ומגולל את סיפורה של זיוה בניו יורק. השנים שילבו עבורה רגעים של אושר ושמחה אולם גם לא מעט סבל וכאב.
כמרצה במדעי המדינה משתתפת זיוה בכנסים והרצאות. ב-1993, כשישה שבועות לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הוזמנה זיוה לדבר בכנס בנושא נשים ושינוי במזרח התיכון. "בכנס דנו בהרחבה בסבלן של הנשים הפלשתינאיות כתוצאה מהסכסוך, אך סבלן של הנשים הישראליות לא הוזכר במילה", מספרת זיוה.
"כשהגיע תורי לשאת את דברי, החלטתי לוותר על ההרצאה שהכנתי על הסכם אוסלו, ובמקומה לחשוף את סיפורי האישי כאלמנת צה"ל. לא החסרתי אף פרט" היא מוסיפה, "מראהו של בעלי השרוף לבלי הכר וקול חרחוריו האחרונים, האלמנות הפתאומית כשאני נושאת ברחמי את ילדנו הראשון, הההפלה כתוצאה מהשוק, ההתנהגות הבוטה בבית החולים ומלחמתי עם משרד הבטחון. וגם על האונס בניו יורק, על ידי חברו הטוב ביותר של בעלי שהיה גם איש ביטחון בכיר, בימי אלמנותי".
בתום דבריה הוקפה זיוה בנשים ערביות שביקשו לדעת עליה הכל. "לרגע לא הייתי עוד ישראלית מוקפת בנשים ערביות" היא מספרת, "אלא אשה המדברת אל אחיותיה לצרה".
אלמנות רוצות שלום
כך נולד במוחה רעיון. ב-1995 קיבלה זיוה מלגה יוקרתית מקרן פולברייט בעזרתה ערכה מחקר על השפעתו ופגיעתו של הסכסוך הישראלי-פלשתינאי רב השנים, על נשים ישראליות ופלשתינאיות.
היא ראיינה 30 נשים ישראליות-יהודיות ושתי נשים דרוזיות, ביניהן אלמנות צה"ל ופעולות טרור, אמהות שכולות ויתומות צה"ל. היא גייסה עוזרת מחקר, צעירה פלשתינאית שראיינה עבורה שמונה נשים פלשתינאיות, תושבות הגדה המערבית שהתאלמנו כתוצאה מהסכסוך.
מתוך מסקנות המחקר עלה שאלמנות, באשר הן, מהוות כוח משפיע על מדיניות פוליטית. למרות שרבות מהן בוחרות שלא להיות מעורבות, הנשים שכן מעורבות משפיעות על קובעי המדיניות.
מסקנה נוספת שעלתה מהמחקר היא כי הנשים, האלמנות מעדיפות לפתור את הסכסוך באמצעים לא אלימים.
זיוה משתמשת במחקר ובסיפורה האישי בהרצאות בנושא: השפעת מלחמות על נשים וילדים, בהן היא לוקחת חלק גם היום.
לפנייה לכתב/ת 
