שקופים באמת: המדינה שכחה את פדויי השבי

באוגוסט האחרון החליטה המדינה לא להכיר יותר באופן אוטומטי בפדויי שבי כנכי צה"ל וכעת היא דורשת מהם לצאת לעבוד. איך זה ייתכן?

עו"ד אמנון מ. שילהפורסם: 21.04.15 , 19:02

בישראל חיה קבוצת שקופים שהטראומה חוזרת אליהם שוב ושוב בשל אוזלת ידינו. מדובר בפדויי שבי, בעיקר ממלחמת יום כיפור, ששבו ממצרים ומסוריה. ניצולי השבי, שפגשו את השטן לילה לילה בנקישות נעליו, שקשוק מפתחותיו, קשיות מקלותיו ומכותיו, ובקשירת אבריהם.

כתבות נוספות בערוץ משפט ב-ynet:

יצוין: מדובר קודם כל בכבוד האדם ואחר כך בתגמול הכספי למי שנכרתו נקטעו או נגדעו חלקים גורליים בנפשם, נשמתם, נשימתם וכוחם להתמודד עם החיים שאחרי.

פדויי השבי שלנו חברים בעמותת "ערים בלילה" משום שהם עדיין סובלים מטראומה מורכבת. משמעות הטראומה שלהם מגולמת היטב בהבדל בין השפעתה של טריקת דלת מהרוח באמצע הלילה: כשזה קורה, אתם ואני סבים על צירנו, מיטיבים את השמיכה ושבים לישון. לעומתנו, בוגרי שבי מסיימים בשלב זה את הלילה, וסביר להניח שלא יירדמו יותר. מכאן שמם: ערים בלילה.

בחייהם-לא-חיים מצווים הם לנו את החיים. ואנחנו? משואה ביום העצמאות? לא להם. 100% נכות? למה-מי-מת. אחדים מהם היו מתים למות. מהבושה. ואם לא די בכך יש בינינו גם גיבורים הבזים להם.

עבור פדויי השבי המלחמה נמשכת גם היום(יהונתן צור)

30 שנה לקח למדינה להכיר בהם כנכים, תוך עצימת עיניים והתחסדות מפוארת. ב-2005 חוקקה הכנסת את חוק תשלומים לפדויי שבי. אבל נחשו מה? הגמלה שהוקצתה לפדויים עמדה על 1,000 שקל לחודש. איני יודע אם יש יותר פדויי שבי מחברי כנסת, אבל ההבדל בוודאי אינו גדול. אז בואו נשווה לרגע: חבר כנסת מקבל 2,000 שקל לחודש רק עבור שיחות בטלפון סלולרי, ואילו פדוי שבי מקבל למחייתו ולרפואתו 1,000 שקל בלבד. הייתכן?

ברוח החוק נהוג היה לפסוק באופן אוטומטי שפדויי שבי סובלים מ-50% נכות, אבל המדינה החליטה מאז שפדויי שבי צריכים להוכיח את אחוזי הנכות שלהם. באוגוסט האחרון, כאמור, אישר בית המשפט העליון את עמדת קצין התגמולים שלא מגיע להם כלום אוטומטית, וקבע: לא עוד! כל פדוי שבי צריך להוכיח את עומק פצעיו, ונכותו תיקבע לפי מידת ההוכחה (רע"א 2536/14 קידר נ' קצין התגמולים). הוא הולך? הוא יושב? יש לו ארבע גפיים? שילך לעבוד.

אלא שקצין התגמולים על ועדותיו שוכח בעיה קטנה: רוב פדויי השבי אינם מצליחים לעבוד, ודאי לא כשכירים. אלה הטראומה והפוסטראומה שלהם. בשפה יפה הם קוראים לזה "בתר-חבלתית" או משהו כזה. אז תרשמו, חכי"ם יקרים – אני בתר-מאוכזב.

"שלוש פעמים", אמר אחד הפדויים, "שלוש פעמים חוויתי את הטראומה: הראשונה - בשבי. השניה - בשובי, בתחקורים. השלישית - כשעמדתי בפני הוועדות הרפואיות הסבורות שעשרים אחוזי נכות זו מתנה לי ולחבריי".

פנו לחברי הכנסת

הפעם הראשונה שגוף פורמלי של המדינה הכיר בזכותו של פדוי שבי ליחס מיוחד הייתה בתיק תאונת דרכים. למשרדי הגיע פדוי שבי שהוגש נגדו כתב אישום בגין גרימת תאונת דרכים. אני זכיתי לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה כי אף שהנהג אכן אשם בגרימת התאונה, יש לעכב ההליכים נגדו כיוון שכבר שילם את חובו לחברה, ביושבו בכלא הזר, על לא עוול בכפו.

למען ההבהרה, משמעות עיכוב ההליכים היא סגירת התיק וביטול ההליך (אם כי ניתן לפתוח אותו שוב בעתיד בתנאים מסוימים), תוצאה שהיא טובה יותר אפילו מזיכוי, כיוון שבמרבית המקרים הנאשם לא מגיע לבית המשפט בכלל.

אני קורא לציבור כולו ולכנסת הבאה למצוא דרך להעניק לאותם פדויי שבי את התמיכה, הסיוע וההזדקנות המכובדת. כן, וגם את ההכרה שהם גיבורינו העלומים שמלחמתם לא נגמרת לעולם. קראו לזה הלם קרב, ערים בלילה, או כל דבר אחר, אבל תנו להם את ההכרה. אנו חבים להם את שנת הישרים שלנו.

אז מה לעשות? שבו וכתבו לחברי הכנסת שעבורם הצבעתם. הייתי מציע להעמיד לכל פדוי שבי מענק חודשי העומד על שכר המינימום במשק. קדימה, כנסת, לפני כל דבר אחר – דאגי לפדויי השבי ששלחת למלחמה. זה ההבדל הקטן בין צדק לצדקה.