בין סאלח שבתי לבבר זגורי

זה שנים רווחת בארץ מטאפורת כור ההיתוך לתיאור מרקם היחסים הרגיש של החברה הישראלית.

כור היתוך כניסיון לשלב בין אנשים מרקעים תרבותיים שונים לכדי טיפוס "ישראלי" תרבותי אחיד. כור היתוך כמדיניות ממשלתית רשמית המכוונת למיזוג ה"אחרים" לכדי אחד והפיכתם לעם מלוכד. כור ההיתוך מתואר כתהליך של גיבוש ועיצוב זהות "חדשה" על חשבון זהויות "ישנות", מקוריות. הוא גם מתואר כוויתור על "אני" מצומצם לטובת "אנחנו" מורחב.

עוד בערוץ הדעות של ynet

מדליקי המשואות השקופים / איתן חי-עם

אין תחליף לפסיכומטרי / נחמיה פרידלנד

במידה רבה, חיים טופול, אחד מחתני פרס ישראל לשנת תשע"ו, שגילם את דמותו של "סאלח שבתי" בסרט הקולנוע שיצר אפרים קישון (יליד הונגריה) והפיק מנחם גולן (בן העדה הפולנית) מייצג את אותו "אנחנו" מורחב. ארץ המוצא של סאלח, למשל, איננה מוזכרת במהלך הסרט. דמותו משלבת בין מזרחיות עיראקית לזו התימנית ועצבנותו מיוחסת למוצאו המרוקאי.

סאלח שבתי כמודל לכור ההיתוך (צילום: אורות)

אך בעוד זהותו המזרחית של סאלח, העולה החדש, משלבת בתוכה מגוון של טיפוסים מזרחיים, ילדיו, שנישאו לאשכנזים, הפכו לישראלים מתוקף נישואיהם. הם אלו שיצרו את המשפחה הישראלית החדשה. היתוך היסודות השונים המרכיבים את החברה הישראלית לכדי ישות אחת בוצע אם כן באמצעות יצירת קשרי משפחה שאינם ניתנים להפרדה.

האטום הישראלי האידיאלי, היסוד שממנו בנויה החברה הישראלית, הוא המשפחה הישראלית המעורבת עדתית. אבל החלקים המשותפים לאטום הישראלי, הפרוטונים והנויטרונים המצויים בגרעינו של האטום הישראלי המשפחתי, הם השואה והצבא. נדמה כי הזיקוק של יחידת הזהות הגרעינית של החברה הישראלית מורכב מהשילוב שבין זיכרון השמדת עם לבין החשש מפני השמדת עם עתידית והמחויבות למאבק הביטחוני.

בעוד שבשנות החמישים והשישים פעלה מדינת ישראל לייצר זהות משותפת ומאחדת, עושה רושם כי כיום, בעשור הראשון של המאה ה-21, מתנהל ביקוע גרעיני. בתהליך ביקוע גרעיני מתפצל גרעין של יסוד כבד לכדי גרעינים קלים יותר תוך שחרור כמויות גדולות של אנרגיה. המתקן שבו מתחוללת תגובת שרשרת גרעינית מבוקרת הוא כור גרעיני.

בחברה הישראלית היהודית ביקוע הגרעין קשור לחיפוש אחר אותן זהויות מקוריות כתחליף לזהות הנוכחית. זאת, תוך כדי פירוק ההזדהות והמחויבות לזיכרון השואה והתנערות מהנכונות למאבק הביטחוני. בביקוע גרעיני זה עולות תתי תרבויות שונות שהותכו בעבר אל תוך הישראליות.  

אלברט "בבר" זגורי כמודל של הישראליות החדשה (צילום: אוהד רומנו)

במידה רבה נדמה כי דמותו של אלברט "בבר" זגורי, בגילומו של משה איבגי, מייצגת היטב את אותו ביקוע. אלברט, אב המשפחה בסדרה המצליחה "זגורי אימפריה" שיצר מאור זגורי (יליד באר שבע), מסרב למשל לעמוד בצפירת יום הזיכרון לשואה. זו לא המשפחה שלו שמתה, הוא מסביר, זה לא העם שלו. המעברות שקולות מבחינתו למחנות השמדה. חותנתו, אגב, סבתא אלגריה, מזהה דווקא אותו כ"היטלר". נוסיף על כך שבשל מריבה בין אלברט לחמו, חיילים בדרכם לחזית הדרום במהלך מלחמת יום הכיפורים חטפו הרעלה ושבנו אביאל מודח משירותו הצבאי וקיבלנו הסתלקות מגרעיני הזהות הישראלית.

התרחקות המשחררת אנרגיות אדירות בעת שהיא מפרקת את רכיבי הגרעין הישראלי. יתרה מכך, אלברט זגורי, בניגוד לסאלח שבתי איננו מאפשר לילדיו לעזוב את משפחתם ולהקים לעצמם משפחות חדשות. כל מי שמנסה לצאת מהקן המשפחתי, או לצרף למשפחה חברים חדשים, נתקל בחומה כבדה של חשדנות ודחייה (חברתו האשכנזייה של אביאל מכונה בלעג "מיונז", אמו של ישראל, הנכד, מכונה בלגלוג "הצרפתייה" ועוד ועוד).

הישראליות מודל 2015, אם כן, מתבצרת במשפחתה הגרעינית החד-עדתית ומכריזה על בידול תרבותי כעל הישראליות האותנטיות המועדפת. נראה כי תגובת השרשרת הגרעינית החברתית כבר החלה.

ד"ר מירה משה, מרצה וחוקרת בכירה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il