השכול הוליד שירים: "מרגיש כמו עוד ילד"

"30 שנות שכול לא היו פשוטות בכלל. לפני יומיים-שלושה שאלתי את עצמי איך עכשיו, כשמתקרב יום הזיכרון וכשכולם יבואו לקבר של איתן, משפחה וחברים, יהיו לי כוחות. שאלתי את עצמי איך אעשה זאת". רחל מלמד-איתן תציין באוגוסט הקרוב שלושה עשורים מאז נפילתו של בנה איתן מלמד ז"ל בשדה מוקשים בעמק הבכא ברמת הגולן והכאב לא נעשה קל יותר עם השנים.

איתן, שנולד וגדל בגבעתיים, היה ילד שאהב את הארץ. "היו לו הרבה חברים", נזכרת רחל, "בשנות הגן ובית הספר אובחן כמחונן ונשלח לחוגים באוניברסיטת תל אביב. הוא היה בנוער העובד והלומד, מדריך ורכז שכבה".

איתן מלמד ז"ל. נהרג מפיצוץ מוקש(צילום: ירון ברנר)

את שירותו הצבאי החל איתן בקורס טיס, אבל אחרי תקופה מסוימת הבין שזה לא בדיוק מה שחשב שיהיה והחליט לחתום על ויתור. אז הוא גויס להנדסה קרבית ושם עבר קורס מ"כים. בהמשך עבר קורס קציני הנדסה, ובמהלכו יצא ב-13 באוגוסט 1985 עם צוות של כ-30 קצינים לפעילות מבצעית לבדיקת שדה מוקשים של ישראל בעמק הבכא. במהלך הפעילות התפוצץ מוקש ואיתן היה הנפגע היחיד, ונהרג. זה היה במרחק של חודשיים מיום הולדתו ה-20.

"החיים השתנו לגמרי וזה היה כאב גדול", נזכרת האם, "הוא היה הבן האמצעי, ומלבדנו ההורים הותיר אחריו גם את שתי אחיותיו, יפית הגדולה ויעל הקטנה".

"עם עיניים חצי פתוחות עלה הרעיון". איתן והאחות יפית(צילום: ירון ברנר)

בתקופת האבל הראשונית שינתה רחל את שם משפחתה כדי להנציח את בנה, ונרשמה כרחל מלמד-איתן. "היו לי את כל המחברות של איתן. הייתי רואה שם את שמו כתוב - מלמד איתן, ופתאום הוא לא שם. אמרתי לעצמי שאני רוצה לראות את השם הזה כל הזמן. יום שבת אחד, בעודי נחה עם עיניים חצי פתוחות, עלה בדעתי הרעיון, שבעקבותיו הלכתי למשרד הפנים וביקשתי ששם משפחתי ישונה למלמד-איתן. גם בתי הקטנה עשתה זאת".

מתוך הכאב נשאבה רחל (79) לעשייה ב"יד לבנים" והייתה פורצת דרך בניסיון לשינוי גישת השכול כלפי אחים שכולים. "רציתי לראות לאיזה עולם של שכול נפלתי", היא מספרת, "והתנדבתי ב'יד לבנים'. התנדבתי שם 20 שנה וגיליתי שהאחים השכולים לא מוכרים במדינה. שאלתי את עצמי איך משרד הביטחון לא דואג להם. לקחתי על עצמי את המשימה לדאוג שיכירו בהם. כתבתי, הלכתי ודיברתי עם כל הגורמים הבכירים בעניין".

רחל סיפרה עוד כי "באיזשהו שלב תפסתי את עצמי כשהבנתי שתוך כדי הכול הזנחתי את תשומת הלב לשתי בנותיי, שהן בעצמן אחיות שכולות. הרגשתי כאימא לכל האחים השכולים ושלא אוכל לעזוב אותם, אבל אז גם שמתי לב שבמסגרת העשייה לא הייתי הרבה בבית, עם ילדים משלי, ושכמשפחה קצת התפרקנו, אז שמתי את כל מאמציי על חיזוק המשפחה".

"שמתי את כל מאמציי על חיזוק המשפחה". רחל מחזיקה בשני ספריה(צילום: ירון ברנר)

השכול מצא את ביטויו גם בכתיבת השירה שטיפחה רחל ושהניבה שני ספרים. "לאחר שאיתן נפל המשכתי לעבוד בעיריית גבעתיים", היא מספרת. "כשהייתי חוזרת כל יום מהעבודה הבית היה ריק והייתי פורצת בבכי גדול. לאחר שהייתי שוטפת את הפנים מהדמעות הייתי לוקחת כל מה שיש ביד - עט ונייר, וכותבת את מה שהרגשתי. אחרי כמה זמן הצטברו לי שירים, ובהמלצת חברות הצטרפתי לסדנת כתיבה עם נתן יונתן באוניברסיטת תל אביב, ובסיומה הצטרפתי לסדנת כתיבה עם דליה רביקוביץ'".

נתן יונתן ערך ב-1990 את ספר השירה הראשון של רחל, "ולא עוד", בהוצאת ספריית פועלים, שמאגד 40-30 משיריה שנכתבו בצל זיכרון בנה. "אחרי שהספר יצא, פתאום שמעתי שמקריאים את השירים שבו בטקסי זיכרון שונים בכל מיני מקומות בארץ".

"הילד הכי כיפי". איתן במדים(צילום: ירון ברנר)

השירים נכתבו בצל איבוד הבן(צילום: ירון ברנר)

כעבור כמה שנים הצטרפה לסדנת כתיבה נוספת של נתן יונתן ואמרה לו: "יצאו לי עוד שירים, כי לא יכולתי אחרת". הוא אמר לה שיש מקום להוציא עוד ספר. "התרגשתי כמו שמתרגשים כשתינוק נולד. הרגשתי כאילו יהיה לי עוד ילד עכשיו. עוזי חיטמן ז"ל היה מכר שלי והוא המליץ להוצאת הספרים של משרד

הביטחון לפרסם את הספר". כך נולד ספרה השני "מתת אהבה", גם הוא בעריכת נתן יונתן, שכלל 50 משיריה והתפרסם ב-2004.

אחד הזיכרונות החזקים ביותר של רחל מבנה, שהיה "ילד מקסים, אהוב, הילד הכי כיפי שהיה יכול להיות, ואני מאחלת לכולם ילד כזה", הוא אותו טיול ילדים שהחליט ללוות כנער בן 16. "איתן התנדב במשמר האזרחי", היא מספרת, "יצא טיול ילדים שהיו צריכים בו מלווה עם נשק ואיתן התנדב. הוא התנהג כאילו כל הילדים הם אחיו. אמרתי לו 'אתה רק בן 16. אני כבר אדאג לך כשתהיה בן 18, אבל למה שאצטרך לדאוג לך עכשיו?' הוא אף פעם לא המרה את פי, אבל בפעם הזו התעקש ואמר 'אימא, מישהו צריך לשמור על הילדים'".

אחרי שלושה עשורים טקסי הזיכרון לא נעשים קלים יותר משנה לשנה. "עם התקרבותו של יום הזיכרון", אומרת רחל, "שאלתי את עצמי איך בגילי אוכל לעמוד בזה, בטקס הזיכרון שבו אנחנו עומדים ליד הקבר של איתן עם החברים והמשפחה. אני כל כך אוהבת את חבריו. יותר מ-50 מהם היו באים אלינו כל שבת, מדברים איתנו, היינו צוחקים איתם ומעודדים אותם. הייתי מכינה לכל אחד מהם עוגה ליום ההולדת, ואחרי שהיו הולכים הבית היה נשאר ריק. הלכנו לחתונות שלהם ולבר מצוות. הכרחנו את עצמנו כדי לשמח אותם".