"הפעם הראשונה שאצטרך לומר קדיש על אחי"
אפרת אברהם-ליבנה איבדה את אחיה לפני 15 שנה כשנחטף ונהרג על ידי החיזבאללה. השנה אביה נפטר ממחלת הסרטן, ובעקבות מותו היא זו שתאמר קדיש על קברו של אחיה. "ביום הזיכרון נדמע ונתבונן בקבר ובתחושת ההחמצה על החיים הנפלאים שיכלו להיות לאחי בני"
חוסר האונים שבו משפחתי הייתה שרויה שלוש שנים וחצי העיב על חיינו. זה ליווה אותנו יום-יום מהרגע שהתעוררנו בבוקר, כשעלינו על יצוענו ואל תוך החלומות שלנו.
במשך כל אותה תקופה כשבני היה בשבי, שלוש המשפחות נלחמו בחירוף נפש כדי שיחזירו אותם הביתה. אין מקום בעולם שלא הסתובבנו, נפגשנו עם שועי עולם, מנהיגים ודיפלומטים בכל מקום בגלובוס כדי להדהד את הנושא באוזניהם של כל מי שיוכל להשפיע ולו במעט, גם על מדינת ישראל וגם על השובים כדי לקדם ולהוציא לפועל עסקת שבויים.
ליום הזיכרון:
"מאז אני רק מדמיינת". יום הזיכרון של גאיה
9 חודשים לצוק איתן: שיר האחים השכולים
צפו: מכתבו של החייל הנופל לאמו הפך לשיר
אבי, חיים אברהם ז"ל, נפטר ביולי האחרון ממחלת הסרטן, מרגע הגילוי של המחלה ועד מותו עברו ארבעה חודשים, אבל הסרטן ניצח אותו במאבק האחרון של חייו.
אני מאמינה בחיבור גוף ונפש, וחושבת שאבא לא הצליח לשאת את האובדן של בני אחי, ועל ערש דווי אמר לכולנו שהוא רוצה כבר ללכת למקום שכולו טוב כדי לסיים את מסע הייסורים.
בעקבות מותו של אבא, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, תהיה זאת הפעם הראשונה שאצטרך לומר בעצמי קדיש על קברו של אחי בני בבית העלמין בקריית שאול בתל אביב. אבא היה חלק מהנוף הקבוע של בית העלמין בחלקה החדשה, שאליה עלו לרגל מנהיגים, פוליטיקאים וגנרלים כדי לפגוש אותו, ללחוץ את ידו ולומר לו כמה הם מעריכים את כל הפעילות שאבא עשה כדי להחזיר את בני וחבריו לקבורת ישראל.
"המוות הזה תפס אותנו באמצע החיים"
ביום הזיכרון זה נעמוד ליד הקבר, אמא עדנה, דפנה אחותי ואני – נדמע ונתבונן בקבר ובתחושת ההחמצה על החיים הנפלאים שיכלו להיות לבני.
חבריו מגיעים לפעמים לבית העלמין. בשיערם נזרקה שיבה, הם נשואים, יש להם ילדים, אני מסתכלת עליהם וחושבת על מעגל החיים שיכל היה להיות לבני ואיך כל המוות הזה תפס אותנו באמצע החיים.
15 שנה בלעדי בני, וחצי שנה ראשונה בלעדי אבא, שהיה העוגן בחיים שלנו, שבזכות המאבק העיקש שלו, בני קבור כאן ולא מוחזק בלבנון למטרות מיקוח. מותו של אבא מסמל סופו של עידן עבורי.
ואמא שלי נותרה לבדה. מתגעגעת לבני ולאבא, מנסה לאסוף את הכאב של האובדן של בני לבד – ללא ידו התומכת של אבי. אמא ואבא חיו יחד 42 שנה. היו יחד בימים יפים וימים כואבים, ובעיקר לא משו זו מזה בתקופה הכי קשה של חייהם. אני מקווה שאחותי ואני הצלחנו להביא להם קצת נחמה ונחת עם הולדת הנכדים.
לצידנו תעמוד סבתא ויקטוריה אברהם שהיא אמו של אבא, והיא גם אמא שכולה. אישה בת 83 שחוותה כל כך הרבה כאב ואובדן, ובעיניה רואים את הצער הגדול. בנה, בנימין אברהם ז"ל נהרג בקרב בחווה הסינית בסיני במלחמת יום הכיפורים. הוא נשרף למוות בנגמ"ש ונעדר כחמישה חודשים עד שמצאו את גופתו באדמה החרוכה בסוף המלחמה. גם הוא קבור בקריית שאול.
משפחה גדולה למודת כאב וצער
לפני כמה ימים שוחחתי עם סבתא על הכתבה ב"עובדה" שתארה את מחדל הנגמ"ש השרוף בשג'אעייה במהלך מלחמת צוק איתן. שאלנו את עצמנו מה חשבו המפקדים ששלחו חיילים עם רכבים במלחמת יום הכיפורים?
נחרדנו ממלכודת המוות בתוך כלי הרכב הנורא הזה, הזדעזענו מכך שחיילים רבים קיפחו את חייהם מטעויות אנוש, ובעיקר שוחחנו על כאבה של משפחתו של החייל אורון שאול ז"ל, והתפללנו שגופתו תוחזר לקבורת ישראל.
כל הנינים, הנכדים והדודים עוטפים את סבתא, מחבקים אותה ומנסים במילות נחמה להקל על כאבה, ולהמתיק במעט את חייה. סבתא היא העוגן של המשפחה המורחבת, היא דוגמה ומופת לאישה שעם כל מה שחוותה על בשרה בחיים, היא ממשיכה לאחד אותנו כמשפחה גדולה למודת כאב וצער.
מדי יום שישי בצהריים אני נוהגת לבקר אותה עם משפחתי. אנחנו מתענגים על המטעמים העיראקיים שהיא מכינה, ומנסים לחזק אותה ולתת לה רגעי נחת.
כולי תקווה שאף משפחה חדשה לא תכנס למשפחת השכול - שנתפלל ונייחל לימי שלום.
לפנייה לכתב/ת 
