מדינה יהודית, לא מדינה של יהודים

על רקע הדיון המתמשך סביב הגדרתה של ישראל וזכויות המיעוטים החיים בה, זה הזמן לחזור לאבני היסוד המשפטיות שעליהן הושתתה מדינת ישראל

עו"ד יואב סלומוןפורסם: 22.04.15 , 20:27

מגילת העצמאות היא המסמך שכונן את מדינת ישראל ואת עצמאותה, בהמשך להחלטת האו"ם שאפשרה זאת, וככזו היא מהווה את התשתית המוסרית והערכית של המדינה. מגילת העצמאות אמנם לא הוכרה כבעלת תוקף חוקתי או כדין מחייב, אולם היא מבטאת את העקרונות והערכים השורשיים שעליהם הושתתה המדינה.

לכן בבג"ץ 726/94 כלל נ' שר האוצר קבע בית המשפט העליון שהעקרונות והערכים המבוטאים בה צריכים להיות נר לרגלי בית המשפט, "אורים ותומים", בבואו לפרש את המשפט החל על המדינה ועל תושביה.

ב-1994 עוגנו עקרונות מגילת העצמאות בחוקי היסוד ומעמדה המשפטי התחזק. מגילת העצמאות ועקרונותיה הוכרו כאמור כבעלי מעמד של חוק קונסטיטוציוני, והמערכת החוקתית בארץ הוגדרה על ידי בית המשפט העליון כ"מבנה חוקתי יציב, החוסה מתחת לאצטלה ולכיפה של עקרונות וערכים המעוגנים במגילת העצמאות".

(צילום: שי רוזנצוויג)

מגילת העצמאות מפרטת את ההתפתחות ההיסטורית שהובילה להקמת המדינה, החל מהיווצרות העם היהודי וכלה בהחלטת האו"ם שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947. המגילה הכריזה על הקמת מדינה יהודית וקבעה כי היא "תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"

בית המשפט העליון התייחס להגדרה זו בפסק הדין עב 2/84 ניימן נ' ועדת הבחירות, ואמר שאופייה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי מצא את ביטויו בהכרזת העצמאות על-ידי הגדרתה כמדינה יהודית, ולא רק של יהודים, ועל-ידי פתיחת שערי הארץ לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות.

נשמעו טענות כי הגדרת המדינה כמדינה יהודית סותרת את הקביעה שהמדינה תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. אולם טענה זו מנוגדת לטקסט של המגילה ולהחלטת האו"ם, שאותה היא מזכירה (יחד עם הצהרת בלפור) כבסיס במשפט הבינלאומי להקמת המדינה: הכרזת המדינה קובעת שוויון זכויות לכל אזרחיה – דהיינו לפרטים ולא לקהילות.

לעניין זכויות מיעוטים מבחין המשפט הבינלאומי בין זכויות אישיות (המוענקות לחברי קבוצת המיעוט כפרטים), לבין זכויות קיבוציות (המוענקות לקבוצת המיעוט כקבוצה). מטרת הזכויות הקיבוציות היא לשמר את זהות קבוצת המיעוט, לבדל אותה מהקבוצות האחרות ולהגן על בניה מפני הידמות לקבוצות האחרות או היטמעות בהן. מטרתן היא לשמור את החברה כחברה רב-תרבותית.

החלטת האו"ם מפרטת את הזכויות של המיעוט הערבי במדינה היהודית. אין בה זכויות קיבוציות מלבד קיום חוקי המשפחה והמעמד האישי של המיעוטים; חינוך למיעוט בשפתו ובהתאם למסורת תרבותו ומתן אפשרות לדוברי ערבית להשתמש בשפתם בבית המחוקקים, בבתי המשפט ובשלטון. קביעה זו עולה בקנה אחד עם האמנות הבינלאומיות בדבר זכויות אדם (ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, 1948 וכן האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות והאמנה לזכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות שנכנסו לתוקף בשנת 1976) שאינן מעניקות זכויות קיבוציות למיעוטים.

כלומר, הן מגילת העצמאות והן החלטת האו"ם קובעות למיעוט הערבי במדינה שוויון זכויות אישי מלא, אולם לא מעניקות לו זכויות קיבוציות או לאומיות. הזכויות הקיבוציות המצומצמות שנקבעו בהחלטת האו"ם (חוקי משפחה, חינוך ושימוש בשפה) מקוימות. לכן קביעת זהותה של המדינה כמדינה יהודית אינה פוגעת בזכויות המיעוט הערבי שנקבעו בה ובהחלטת האו"ם.

יוצא אפוא, שזהותה של המדינה כיהודית אינה פוגעת ואינה שוללת את הזכויות האזרחיות האישיות שנתונות לכל אחד מאזרחיה בני המיעוטים ואת זכויות המיעוטים כפי שנקבעו באמנות בינלאומיות.

השאלה הנשאלת מאליה היא מה יוסיף "חוק הלאום" שהוצע לאחרונה. חוק הלאום לא יוסיף כמעט דבר וברובו הוא חוזר על מצב משפטי הקיים ממילא. השינוי העיקרי הכלול בהצעת החוק הוא עיגונם של סמלים (ההמנון, הדגל, סמל המדינה), יום העצמאות וימי השואה והזיכרון בחוק יסוד, וקביעת המשפט העברי כמקור השראה. האם שינויים אלה מצדיקים את המהומה שההצעה מחוללת? ישפוט כל אחד בעצמו.