אחי נשאר בן 20
אומרים שהזמן מרפא את הפצעים, אבל זו רק קלישאה. אתה הלכת ואנחנו נותרנו במלחמה יום יומית על הזיכרון, נאחזים בחוויות ובפיסות מידע
הייתי רק בת 12 וידעתי, ידעתי שאני חייבת. חייבת ללכת לגיוס שלך, לטקס ההשבעה, לקבלת הכומתה, לביקורים בבסיסים. אמרתי לעצמי שאם יקרה לך משהו, שיהיה לי מה לזכור.
כשהיית חוזר הביתה מהבסיס הייתי גומעת את סיפוריך בשקיקה. איך סיפרת על הלחימה בג'נין ועל הכדורים ששרקו לך מעל הראש. לא סיפרת זאת בפחד, אלא עם החיוך הכובש שתמיד היה לך. ואני, מעין גרופית קטנה, נלהבת רק מעצם נוכחותך. באותה תקופה הייתה זו אימא שלא ישנה מרוב דאגה. האירועים שעליהם סיפרת נשמעו לי כמו לקוחים מתוך סרט, שאתה הגיבור הראשי בו. אני חושבת שאף פעם לא באמת ירדתי לשורש המשמעות של "יקרה לך משהו".
וזה קרה. ב-29 באוגוסט 2002 הם דפקו בדלת ואני פתחתי. הם הודיעו שאתה פצוע קשה ולקחו אותנו לרמב"ם. נסיעה של שעה וחצי שנמשכה כמו נצח. בנסיעה הגיע שוב אותו קול פנימי לבקר אותי, הפעם הוא ניגן לי בראש את מילות השיר "I know inside that im gonna be alright". בבית חולים כולם דיברו על זה שתצא מזה למרות הפציעה הקשה בעיניך, אתה תחיה. בלי עין, אבל תחיה. אבל אני כבר התחלתי לדמיין את מה שלא חוויתי בחיי, איך תיראה הלוויה, השבעה ומה עושים עם זה בעצם. לחדר שלך בבית החולים פחדתי להיכנס אבל אבא אמר שאני חייבת, חייבת להיכנס ולהיפרד ממך, למקרה ש...
מאז חלפו 13 שנה. כשהיינו "טריים" בשכול ופגשתי אנשים שאיבדו את קרוביהם לפני עשור, חשבתי שאחרי כל כך הרבה זמן, הכאב דועך והזמן מרפא את הפצעים. נוכחתי לדעת שזו רק קלישאה ישנה, ובהקשר של השכול, אין הוא מרפה כי אם מקשה. ככל שהזמן עובר נוספות עוד חוויות, עוד אירועים שאתה כבר לא חלק מהם - אחותך הקטנה כבר הפכה לכאורה לאחותך הגדולה. אתה נשארת בן 20 ואילו אני כבר בת 26.
חיי היום יום מתנהלים במלחמה תמידית, והפעם אין זו מלחמת הקיום של העם שלנו, כי אם מלחמת זיכרון אישית. אני נאחזת בכל חוויה שחווינו יחד, בכל פיסת מידע שמישהו סיפר לי עליך, ומשחזרת אותם שוב ושוב במוחי, מפחדת מהיום שבו זיכרוני יבגוד בי והם ייעלמו. לפעמים אני חושבת אם רק היית יכול לחכות עוד קצת, עוד טיפ טיפה לפני שאתה עוזב אותנו. נהרגת טרם עידן המצלמות הדיגיטליות והפייסבוק. כמות התמונות שיש לנו ממך איננה רבה. האבסורד הוא שאפילו אין לנו תמונה אחת יחד מחייך הבוגרים.
אז נאחזים עד כמה שניתן בזיכרונות, ומנסים להעביר את הזיכרון שלך הלאה לכמה שיותר אנשים. אני זוכרת שכשהייתי בקורס הקצינים התעקשתי להעביר את הסיור שעורכים באופן קבוע בהר הרצל. עברנו בחלקת גדולי האומה, חללי מלחמת של"ג וכשהגענו לחלקה של שנות ה-2000, החלקה שלך, אימא חיכתה שם עם בלונים. זה היה כמה ימים אחרי יום ההולדת שלך, וכמו תמיד רציתי שנפריח בלונים עם הקדשה אליך, וסיפרתי לחבריי עליך. האמנתי, ועודני מאמינה, כי אם שמך וזכרך יהיה קיים בלבם ובמחשבותיהם, אזי אתה ממשיך להתקיים.
עבורי, הצוואה הלא-כתובה שהשארת לנו היא "אל ייאוש, תמיד להיות בשמחה". המילים שהיו בפק"ל שנשאת בכיסיך (וגם של גד עזרא הי"ד, לוחם גולני שנהרג בחומת מגן) מבטאות אותך בצורה הטובה ביותר. כמו שחבריך לצבא סיפרו לנו, בכל פעם שמפקדיך היו מנסים לשבור את רוחך אתה היית נשאר עם אותו חיוך על הפנים ולא נשבר. כמו בפעם הזו שנתנו לך להשטיח ערמה גדולה של חצץ. כששאלת עם מי אתה עובד, נאמר לך שלבד, בתקווה שזה ימחק לך את החיוך מהפנים, אבל אתה לא נשברת, ונשארת מחייך. גם ברגעיך האחרונים.
אז אני אוספת את השברים והכאב, מרימה את הראש, למרות שקשה, ומחייכת אליך בחזרה.
שרית מישאל, בת 26, בוגרת תואר ראשון במדעי ההתנהגות של המכללה האקדמית תל אביב יפו. אחיה, אופיר מישאל הי"ד בן 20 בנופלו, נהרג במתקפת מרגמות בשנת 2002 על מוצב גלדיולה בהר דב, לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
