האסונות שלנו

על ה"כבוד הזה" היינו מוותרים ללא היסוס. אם אפשר היה לבחור, אף אחת מאתנו לא הייתה לוקחת על עצמה את השליחות הזו, ונושאת את הכאב הנורא הזה לשארית חייה. "אשמתנו" שהקמנו משפחות וילדנו ילדים עם בני-זוג ערכיים ששירתו במסירות והלכו בידיעה שהם עשויים שלא לשוב. לא נסתיר, שכל אחת ואחת מאתנו גם חשה לא פעם כעס על בן-זוגה שהלך והותיר משפחה מפוררת. הכעס הזה התערבב במשך השנים עם תחושות נוספות שמהן מורכבת הנפש שלנו ושל ילדינו. תערובת רגשית שתלווה אותנו תמיד – הכעס, הגאווה, האכזבה, ההשלמה ועוד. שעות המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות הן שיאה של הסערה הפנימית שלנו שמערבת את האישי והלאומי, הכאב והשמחה.

אומרים שאנחנו, בני משפחת השכול הישראלית, לא זקוקים ליום הזיכרון כדי לזכור וכי הוא מיועד ליתר החברה הישראלית – לכל אילו שהאסון לא חצה את מפתן ביתם. אחרי 67 שנות קיום המדינה שלנו ויותר מ-100 שנות מאבק דמים בארץ ישראל, מעטים הישראלים שבאמת זקוקים לתזכורת על אודות המחיר והסבל. מי שלא מכיר אישית נופל – מכיר ישירות או בעקיפין משפחה שכולה. אין ישראלי שלא קופא דמו כשברדיו אומר קריין: "דובר צה"ל מודיע" או "חילופי אש כבדים" באחת הגזרות. אינני מוטרדת עוד מתודעת השכול הישראלית.

דאגותיי בשנים האחרונות נתונות לאמונתם של הישראלים כי "המצב", זה שמכתיב כאן את הכול, אינו יכול להשתנות. אני כואבת את אובדן האמונה, כי ייתכן יום בהיר או מעונן אחד, ובמקומותינו ישתררו שקט ומעט יותר שלווה. אני נחרדת מהלך הרוח שמשלים עם כך שלנצח נאכל חרב. אומה שמשלימה עם גורל מייאש שכזה נאכלת מבפנים.

 חיים ללא תקווה לעתיד טוב יותר אינם חיים טובים. חשים כולנו, יום יום, איך נוהגים אלה באלה ישראלים שרוצים רק לחיות את הרגע הזה ממש. אכול ושתה כי אין מחר. ללא אופק ובו הבטחה לא יהיה כאן טוב.

אינני כאן כדי לדבר בשמם של הנופלים או לנסות להעביר מהם אליכם מסר. אני כאן כדי לנסות לומר משהו בשמם של החיים שמבקשים שבסופן של מלחמות נתחיל לדבר ולא נעסוק רק בהתכוננות לסיבוב הבא. הגיבור שבגיבורים, על-פי מסכת אבות, הוא מי שעושה את שונאו אוהבו.

אל תביטו בנו ברחמים בגלל אהובינו שהלכו. הביטו בחרדה בפניהם של גיבורי הארץ הזו שמשרתים ברגעים אלה ועלולים לשלם בחייהם כבר הלילה או מחר או בעוד חודשיים. חשבו על תוכניותיהם שייגדעו, חשבו על בני משפחותיהם. נסו לשנות את הגורל הזה. בקשו טוב בעבורם. בקשו שלום ורדפוהו.

נאוה שוהם-סולן, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל