הילדה המנודה חושפת: "עברתי השפלות שונות ונוראיות"
יעל פרימר-סביר סבלה בילדותה מהפרעות קשב וריכוז קשות ומחרם שעשו עליה בנות הכיתה. בימים אלו היא מעלה הצגת ילדים חדשה על הנושא עם פתרונות יצירתיים. "מה שהציל אותי באותה תקופה היה עולם התיאטרון. שם הצלחתי לפתוח את הפצע ולהפוך אותו ליתרון"
כך מספרת השחקנית יעל פרימר-סביר, המתמודדת עם בעיות קשב וריכוז מאז שהייתה ילדה. "במהלך השנים הקושי הלך וגבר", היא אומרת. "לא יכולתי לשבת בכיתה, הייתי חייבת כל הזמן לזוז. במהלך הזמן פשוט העדפתי להיות מחוץ לכיתה. לא הבנתי מה המורה רוצה ממני".
כל הכתבות שמעניינות הורים בפייסבוק שלנו
"לא מצאתי את עצמי בכיתה"
פרימר-סביר מספרת על הילדות הלא פשוטה: "אט אט חומר הלימוד נעשה מורכב יותר, וכך גם ניסיונותי להתמודד עימו. הרגשתי שככל שהזמן עובר כך חומר הלימוד מתחיל להיערם, ואני הופכת להיות אטומה. הזמן עובר ופתאום יש מבחנים. הבנתי שרק אם אכין 'שליפים' אוכל לעבור את המבחנים, והאמת היא שעד הבגרות היו לי שליפים בקלמר".
ככל שהזמן עבר כך ניסתה פרימר-סביר יותר ויותר להתחמק מבית הספר: "לא מצאתי את עצמי בכיתה. רציתי להיות בחוץ - לרוץ, לשחק בכדור. מהר מאד הפכתי להיות סוג של 'תום-בוי' וביליתי בעיקר עם הבנים. חברת בנות וכל מיני ענייני בנות לא כל כך עניינו אותי".
עוד כתבות בנושא:
10 משפטים שאסור לומר לילדים עם הפרעות קשב וריכוז
להוציא את המפלצת מהארון: 6 פחדים של ילדים - והפתרון
הדרך הקלה והזולה לפתח את האינטליגנציה של ילדכם
ולמרות שהילדה התקשתה בלימודים, עד כיתה ה' אף אחד לא הרגיש שיש בכלל בעיה. בעיקר כי פרימר-סביר הייתה 'ילדה טובה'. בכיתה ה' חל פתאום שינוי, והסיפור הסתבך עוד יותר: "השתתפתי בתוכנית טלוויזיה שכל הילדים ראו", היא מספרת, "ולמחרת בכיתה הייתה תחושה של קנאה באוויר".
בתחתונים מול כל הילדים
מה שקרה לאחר מכן פרימר-סביר לא תשכח לעולם: "הבנות המקובלות בכיתה החליטו לעשות עלי חרם, ופתאום הפכתי לצחוק של הכיתה. עברתי השפלות שונות ונוראיות. הבנות לא הסכימו לשבת לידי בכיתה. בין היתר הורידו לי את המכנסיים, ונשארתי בתחתונים מול כל הכיתה. הרגע הזה צרוב לי בזיכרון עד היום. ויש עוד כמה זיכרונות כאלה, לצערי. בין היתר החברה הכי טובה הפנתה לי גב, התעלמה ממני לגמרי".
ואיך התמודדת?
"התחלתי להמציא תירוצים שאני לא מרגישה טוב רק כדי שאשאר בבית. הרגשתי שאני לא מסוגלת ללכת לבית הספר. עד היום לא ברור לי כיצד אף אחד מהמורים לא שם לב למה שקורה. המורים לא ראו שאני במצוקה. הם לא הבינו שאני מתקשה בלימודים ושיש בעיה, והם גם לא הבינו שאני מנודה מבחינה חברתית".
למה לא אמרת שיש בעיה?
"מגיל צעיר לא יכולתי להגדיר במילים את הבעיה. לא היה לי ידע. לא ידעתי שיש לי בעיות קשב, לא דיברו אצלנו בבית הספר על זה וגם לא ידעתי מה זה חרם. אז כשאין מילים לתאר את החוויה – אין דרך להתלונן. לא הייתה דלת פתוחה".
ומה לגבי ההורים שלך, האם הם הרגישו שיש בעיה?
"בשלב כלשהו ההורים שלי קלטו הבינו והרגישו. יום אחד סירבתי ללכת לבית הספר, והעניין התפוצץ. הם הלכו ליועצת בית הספר, והתחילו לטפל בעניין ללא ידיעתי".
הדרמה כמקום מפלט
"מה שהציל אותי בתקופה ההיא היה עולם התיאטרון ומוסיקה", אומרת פרימר-סביר, "שם הצלחתי לפתוח את הפצע ולהפוך אותו ליתרון. על במת התיאטרון הרגשתי סוף כל סוף בבית. הבנתי שהמשחק, הריקוד והשירה מהווים תרפיה אדירה עבורי. דרך עולם התיאטרון מצאתי דרך לתקשר עם העולם. כבר ביסודי הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית".
כיום פרימר-סביר נשואה ואמא לשני ילדים, וכעת היא מנסה להעביר את החוויה העוצמתית הזאת בהצגה חדשה - "'שקופי - השקט שבין הפעימות", המטפלת בנושא בעיות קשב וריכוז בקרב ילדים ומציעה דרך להתמודדות באמצעות המוסיקה.
ההצגה, המיועדת לגילאי חמש עד עשר, מספרת את סיפורה של קָלִימְבַּה, ילדה היפראקטיבית חובבת הרפתקאות וטבע, הפוגשת באחד מסיוריה בכפר ילד מוזר, ספק אמיתי או אולי חבר דמיוני, לו היא נותנת את השם 'שקופי'.
"כילד, המשחק והמוסיקה יכולים לשמש ככלי עזר", אומרת פרימר- סביר, "זהו תחום שאין בו ציונים, ואין מבחנים. זהו תחום שמאפשר לילד להיות הוא עצמו, ולבטא את עצמו. תחום שבו אף אחד לא שופט אותו או אומר לו: זה נכון, זה לא נכון. וזה אומר שכל ילד יכול ללמוד להקשיב לעצמו, לעצום עיניים ולהתחבר למקום העמוק ביותר שלו. וכך, כל ילד יכול למצוא דרך לצאת ממבוך קשיי הלימוד שלו".
כיצד ובאיזה גיל אובחנה לבסוף הפרעת הקשב?
"למעשה אף פעם לא הלכתי לייעוץ ולא עברתי אבחון. רק בגיל 30 , לאחר שהפכתי לאם, הבנתי שאולי בעצם בעיות הקשב הן אלה שליוו אותי בכל אותם האירועים בילדותי. המודעות הרבה הקיימת כיום לנושא בעיות הקשב והריכוז הביאה אותי לקרוא חומרים, להבין את עצמי ואף למחול לעצמי ולסביבה".
מה המסקנות שלך כיום מכל הסיפור?
"קודם כל, היום כמבוגרת, אני מבינה שכאשר יש ארבעים ילדים בכיתה המורה לא יכול לשים לב לכל ילד וילד. מה עוד שבסיפור שלי התלמידות המצטיינות הן אלו שהובילו את מהלך החרם. מולם עמדתי אני ולא הייתי חביבת המורים במיוחד".
כיצד סיפורך האישי משפיע על האמהות שלך כיום?
"בחרתי לבנותיי מערכות חינוך התואמות את הגישה שאני מעניקה להן בבית. שלחתי את הבכורה לבית ספר דמוקרטי, כאשר אני אחת ממקימיו. שם נותנים לילדים ללמוד ולהתפתח סביב נושאים המעניינים אותם. זאת העצמה לילדים, החונכים (המורים) באמת מקשיבים לילדים, יש נראות ושקיפות להורים. הם שבעה ילדים בקבוצה. אף ילד לא הולך לאיבוד והלמידה נעשית בדרך חווייתית ומהנה".
איזה מסר חשוב לך להעביר לילדים ולהורים?
"מוזיקה היא עולם ומלואו, כאשר לילדים יש משיכה טבעית למוזיקה. אין ילד שלא אוהב לשיר, לרקוד, לתופף. לצערי,ככל שאנחנו הולכים ומתבגרים, עם השנים, אצל רוב האנשים, המקומות הללו מתנוונים. ובעצם נבנות חומות סביב השחרור והחופש ב"לעשות מה שבא לי.
המסר שלי להורים הוא תנו לילד להיות מה שהוא. קבלו אותו כפי שהוא. תנו לילד למצוא לבד את השקט הפנימי שלו. אנחנו כהורים ומורים לא צריכים להפריע, אלא עלינו רק לכוון ולעודד. ולכן המסר שלי להורים הוא כי עליהם להיות שם באמת, עם כל ההקשבה, בלב פתוח, קבלה והכלה. השאר יקרה לבד, מעצמו".
לפנייה לכתב/ת 
