משרד הביטחון: טרור לא יכול לגרום טראומה

לפני 22 שנה התדפק על דלתות קצין התגמולים עובד ניקיון בעיריית ירושלים. קצין התגמולים, למי שאינו יודע, הוא פונקציונר, נושא משרה במשרד הביטחון. הוא למעשה המבטח של חיילי צה"ל וזרועות הביטחון.

• תרגיל הפנסיה: כך העובדים משלמים יותר
• מערכת המשפט התרשלה: שהאזרח ישלם
  

שלחתי לצבא ילד בריא לחלוטין, סיפר עובד הניקיון לקצין התגמולים. פרופיל 97. הילד ביקש קרבי וקיבל. שלחתם אותו אל לב ליבה של האינתיפאדה: חברון. התפרעויות. זריקת אבנים. בקבוקי תבערה. יריות. הרוגים ופצועים. הילד חש יום יום שהוא בסכנת חיים. לבסוף נשבר. צה"ל מיהר להתנער ממנו ושחרר אותו.

היום הוא יושב בבית. מתנכל לאחותו הקטנה. הרופאים אומרים שהוא חולה בסכיזופרניה שהתפרצה כתוצאה מהטראומה של הטרור. התרופות הפסיכיאטריות יקרות. הצבא לא משלם. גם קופת חולים מסרבת לקחת אחריות.

על מה אתה מדבר, השיב לו קצין התגמולים ונופף בידו בחוות דעת של הפסיכיאטר ד"ר משה זהר. טרור לא יכול להוות טראומה לחייל ישראלי. "השרות בצבא מהווה את אחד היסודות הנורמטיביים של החברה הישראלית והכל יודעים שהתנאים שם קשים. יש סכנה וצריך לירות. אלה מן המקובלות השוות לכל נפש", כך כתב הפסיכיאטר המכובד.

בנו של עובד הניקיון הוכר בסופם של תהליכים משפטיים ממושכים כנכה צה"ל. השופט שאול קובובי אימץ חוות דעת של ד"ר שלמה נוי, פסיכיאטר שהיה אז בראשית דרכו והעז לקרוא תיגר על השקפתו של ד"ר זהר.

פיגוע כפול ועוד אחד

מאז חלפו שנים רבות. ניתן היה לקוות כי ההשקפה לפיה חיילי צה"ל חסינים מפני טראומת טרור תחלוף מן העולם. בימים אלה התברר בבית משפט בחיפה כי ההשקפה עדיין חיה ובועטת אצל רופאים במשרד הביטחון. ומעשה שהיה כך היה:

יום ראשון ה-22 בינואר 1995 היה יום דמים מהקשים שעברה מדינת ישראל. שני מחבלים לבושים במדי צה"ל הגיעו אל תחנת האוטובוסים המרכזית בצומת בית-ליד. המקום היה הומה חיילים שחזרו מחופשת סוף השבוע והמתינו להסעות. בשעה 8:00 התפוצץ המחבל הראשון. השני המתין לחיילים ועוברי אורח שנזעקו לטפל בנפגעים והתפוצץ אף הוא 3 דקות לאחר המחבל הראשון. 21 חיילים ואזרח אחד נהרגו. 66 נפצעו.

פ' היה אז חייל סדיר. במסגרת שירותו היה בדרכו לצומת ושמע את שני הפיצוצים. הוא מיהר להגיע למקום הפיגוע ונחרד אל מול מראות הזוועה של ההרוגים והפצועים, ביניהם רבים מחבריו.

על פי דרישת המפקדים במקום ערך רשימה של החיילים ההרוגים. הוא הרגיע הורים מבוהלים שניסו לברר מה עלה בגורל ילדיהם. הוא נסע לבית החולים הלל יפה על מנת לזהות גופה של חיילת שנהרגה בפיגוע. לאחר מכן השתתף במיון חלקי גופות וציוד רווי דם של החיילים שנהרגו.

האירועים המטלטלים שחווה לא השפיעו על תפקודו של פ' בהמשך שירותו בצה"ל. עם שחרורו קיבל תעודת הערכה על כושר מנהיגות ויכולת לתפקד היטב בתנאי לחץ.

כשנתיים לאחר הפיגוע הכפול, החליטו פ' וחברתו להינשא. כעבור 3 ימים, ליווה את רעייתו לעתיד אל מדרחוב בירושלים ומשם המשיך לעבודתו. לא חלפה חצי שעה והוא שמע כי במדרחוב ארע פיגוע. פ' רץ אל זירת הפיגוע וחיפש את חברתו בין ההרוגים והפצועים. רק כעבור שעה, שנדמתה בעיניו כנצח, קיבל הודעה מאחותה שהיא מאושפזת בבית החולים ואינה בסכנת חיים.

חצי שנה לאחר מכן פ' וחברתו נישאו זה לזו. חלפה עוד שנה ונולדה להם בת. את פ' החלה לתקוף דאגה אובססיבית לבתו ולבת זוגו. אירועי הפיגוע הכפול החלו לחזור אליו בפלאשבקים. רעייתו התקשתה לשאת את התקפי הזעם בעקבות נדודי השינה והסיוטים. היא דרשה שיפנה לפסיכולוגית. זו אבחנה כי הוא סובל מפוסט טראומה (PTSD) והפנתה אותו ליחידה לתגובות קרב בתל השומר. הרופאים המטפלים אישרו את האבחנה.

הדקדקנות התמוהה של השופט וקצין התגמולים

פ' פנה לקצין התגמולים וביקש הכרה כנכה צה"ל. קצין התגמולים מינה את הפסיכיאטר ד"ר אמיר בן אפרים. זה בדק את פ' וקבע חד משמעית כי הפיגוע הכפול בבית-ליד הוא הגורם לפוסט טראומה.

אלא שחוות דעתו של ד"ר בן אפרים לא מצאה חן בעיני קצין התגמולים. הוא מינה את ד"ר דניאל בקר. הפעם הבחירה הוכיחה את עצמה. ד"ר בקר קבע כי נוכחות בזירת פיגוע אינה עונה על הגדרת טראומה. "אירוע הפיגוע עצמו, גם אם הוא דרמטי, הוא גבולי מבחינת ההגדרה של טראומה", כך בלשונו.

קצין התגמולים אימץ בחום את חוות דעתו של ד"ר בקר ודחה את תביעתו של פ' להכיר בו כנכה צה"ל.

פ' נאלץ לפנות לבית משפט השלום בחיפה היושב כוועדת ערר על החלטות קצין התגמולים. הוא הצטייד בחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר יובל בן אמנון אשר תמך בעמדתו. "קיים קונצנזוס ברפואה שגם נוכחות בזירת פיגוע עונה על הגדרת הטראומה", קבע ד"ר בן אמנון.

השופט יואב פרידמן מינה כמומחה מטעם בית המשפט את הפסיכיאטר פרופ' אבי בלייך. זה האחרון קבע כי שני שליש מהנכות הנפשית של פ' נגרמה מהטראומה של הפיגוע הכפול בבית-ליד ושליש מהפיגוע בו הייתה מעורבת זוגתו.

ומה קבע השופט פרידמן? לכאורה היינו מצפים כי השופט יקבע שקצין התגמולים צריך היה, מתוך הגינות, לאמץ את חוות הדעת של הפסיכיאטר הראשון שמינה ולא להמשיך ולטרטר את החייל על פני ערכאות משפטיות. זה לא קרה. היינו מצפים כי השופט פרידמן יאמץ את חוות הדעת של המומחה שהוא עצמו מינה. גם זה לא קרה. השופט פרידמן היה מוטרד מהאפשרות שחוות דעת המומחה שהוא מינה נוטה יתר על המידה לטובת החייל. לבסוף פסק כי צריך לייחס רק מחצית ולא שני שליש ממחלתו של פ' לפיגוע הכפול בבית-ליד. מדוע רק מחצית ולא שני שליש, נימוקים לא חסרו לשופט.

ולי מפריעה הדקדקנות היתירה בה נוהג קצין התגמולים עם נכי צה"ל והגושפנקא שבתי המשפט נותנים לדקדקנות לא הוגנת זו. לו חיילי צה"ל היו מדקדקים בהקרבתם עבורנו, ספק אם היינו מגיעים לשנתה ה-67 של המדינה.