הישראלי בטרייבקה
יאיר אגמון הוא הנוכחות הישראלית בפסטיבל הסרטים החשוב, עם סרט קצר וטעון במיוחד
נהנה? עושה קצת מינגלינג?
״לא ממש. לא נעים לי להגיד, אבל קצת אפור וריק פה. כנראה שהסרטים הקצרים זה הפלנקטון של טרייבקה, למרות שהפסטיבל כולו מאוד יוקרתי. יש שטיח אדום, לכל קומה יש לאונג׳ מעוצב אחרת, הספונסרים עפים עליך עם כל מיני מתנות, ומלא אוכל ושתיה. מרגיש כמו חלום ובעיקר מרגש. מרגש שאנשים יצפו בסרט שלי ושההקרנות הן סולד אאוט. לא יודע אם רוברט דה נירו (ממייסדי הפסטיבל) יגיע, אבל מדהים להגיע לכאן עם סרט שעשיתי בשנה השלישית ללימודים״.
הסרט מתאר תהליך מוכר במציאות הישראלית: חיילים שמבצעים פשיטה ועוצרים צעיר מבוקש. רק שאצל אגמון חל היפוך מפתיע: לובשי המדים הם פלשתינאים והמשפחה שעומדת מבוהלת ומתחננת על נפש בנה היא דוברת עברית.
איך עלה אצלך הרעיון לסרט?
״זה רעיון שהתבשל אצלי הרבה זמן. אני מכיר טוב את העולם של הצבא, המסרים לא מגיעים על בטן ריקה. הגשתי תסריט שמאוד מאוד אהבו, ובית הספר נתן לי שבועיים להרים את הסרט. הכל היה לגמרי ׳שכונה׳ ובלאגן, ועכשיו אני בניו יורק. הליהוק היה בעייתי, מלא אנשים הבריזו לי ברגע האחרון ושחקנים ביטלו. בצילומים, השחקנים הערבים היו צריכים להיכנס לדמויות של החיילים. תחשבי על הסיטואציה ההזויה שבה אני מלמד בחור ערבי צעיר מנצרת איך להחזיק רימון נכון, זה רגע חזק. או איך להגיד ׳ג׳יב אל האווייה׳ בעברית. רק על זה היינו צריכים לעשות דוקו״.
אגמון, 27, נולד בירושלים ולמד בישיבה. הוא מגדיר את עצמו ״מסורתי״, והידע שלו בתנ״ך ניכר בחלק מהספרים שכתב: ״חפ״ש״, ״עם הארץ - סיפור מסע״ והאחרון שבהם ״יאיר ויהונתן״, שהוגדר על ידי אחד המבקרים ״טריפ מטלטל ומסוכן״. ״המעצר״ הוא סרטו הראשון.
המסר שלך בסרט די ברור, עד הסוף לפחות.
״אין בחלק הזה של העולם ההפוך מסר מבחינתי. זה לא שאני אומר: ״תראו עולם הפוך ותהיו מוסריים״. המסר הקלאסי הוא ״תיכנס לנעליים של האחר כדי להרגיש חמלה כלפיו”.
הנה, למשל, תגובה של טוקבקיסטית ישראלית לידיעה על הסרט שלך, המכוונת אליך: ״לכל השמאלנים היפיופים, עשו טובה ותעברו לגור בגדה״.
״וואלה צודקים! מה אני יכול להגיד. אני הייתי בצבא, שירתתי בשכם, והיה לי רע. הייתי קצין בנח״ל, באחלה יחידה עם חיילים מצויינים, והכל היה מאוד ערכי ומוסרי. לא תמצאי אותי מספר לך משהו אחר. היה אולי מעצר אחד ״מלוכלך״, נקרא לזה ככה, אבל אין לי סיפורי זוועות. אם אני אלך ל״שוברים שתיקה״ יעיפו אותי כי הדברים שלי הם בנאליים. ובכל זאת השירות הזה עשה לי רע. זו לא חוויה הירואית, ואתה יוצא עם טעם מר בפה, שואל את עצמך: ״מה אני עושה פה בשלוש בלילה בבית של אנשים זרים?״. לא התאים לי. בכל זאת, הרבה שחקנים ערבים לא הסכימו לשחק לי בסרט אחרי שהם קראו את התסריט. אמרו לי: ״מה אתה רוצה? למה שאשחק בסרט כזה? הוא יותר מדי ימני״. וכל מיני שחקנים ישראלים אמרו לי שזה שמאלני מדי.
אז ברגע שסרט הוא כל כך שמאלני וכל כך ימני במקביל, זה אומר שיש בו איזה קטע״.
לפי פוסט שפרסם אגמון בפייסבוק, ארבע בנות מאבו דאבי אהבו את הסרט, למרות שהן לא הבינו כלום, ובשיחה נוספת הוא סיפר בגאווה שטינה פיי נכחה בהקרנה. מי שעוד ישב באולם הוא קונסול ישראל לענייני תרבות בניו יורק, אביעד עברי, שאמר לנו ש״שיתוף הפעולה הפורה עם הפסטיבל, כדוגמת זכייתה של במאית הסרט ״אפס ביחסי אנוש״ בפרס יוקרתי אשתקד, מביא לחשיפה מרבית של היצירה הקולנועית הישראלית המגוונת והמרתקת בעולם״.
