"גם אלף מיתות לא יכפרו". כשדמיאניוק נידון למוות
זה היה המשפט הכי גדול מאז אייכמן. השופטים בירושלים קבעו שהאוקראיני-אמריקני בעל המראה החביב הוא "איוון האיום" מטרבלינקה, וגזר הדין - שבהמשך בוטל - הוליד סערה גם בעולם. השבוע לפני 27 שנים, ועוד כמה המשכים - עד המוות בגרמניה
השבוע לפני - כל הכתבות
ב-25 באפריל 1988 מסרו השופטים צבי טל, דליה דורנר ודב לוין את גזר דינו של דמיאניוק. השופט טל הקריא: "קרוב לשבע שמיטות שנים עברו מאז טרבלינקה. הנאשם פתח פרק אחר בחייו, הרחק מפשעיו. הוא הקים בית, הקים משפחה, ובבואנו היום לגזור את דינו, אנו שואלים את עצמנו, האם יש בחלוף הזמנים כדי להקל בדינו של הנאשם?"
רחש עבר באולם. היו כאלו שסברו כי השופטים מצאו נימוקים לקולא, ואז באו דבריו של השופט טל שלא התירו כל מקום לספק. "רוב הפשעים שבעולם יש להם מחילה. הזמן מקהה את הכאב, משכך את הרגש – והם מתיישנים", הקריא השופט. "אולם, כאן יצאו פשעים בבני אדים נרדפים, יצאו פשעים כלפי העם היהודי. פשעים כלפי האנושות ופשעי מלחמה. אלה אין להם מחילה עולמית. לא מחילה שבחוק ולא מחילה שבלב - כאן ואצל זולתנו - מבטל את ההתיישנות על פשעים שכאלה".
"הנאשם איננו אייכמן, אבל שימש תליין ראשי"
בסיום הקראת גזר הדין אמר השופט טל: "אמנם הנאשם איננו אייכמן, לא הוא יזם את ההשמדה ולא הוא ארגן השמדת המיליונים, אבל הוא שימש תליין ראשי שבמו ידיו הרג רבבות ועינה, והשפיל, והתעלל, והתאכזר, ורדף אומללים בנפש חפצה. אשר על כן אנו גוזרים עליו בגין הפשעים שעשה ושבהם הורשע עונש מיתה כקבוע בסעיף 1 לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם וסעיף 300ב' לחוק העונשין".
עוד קודם לכן אמר השופט טל: "מה עונש יש להשית על איוון האיום הזה? אדם שהמית רבבות ויחידים, ועינה והתעלל, והתאכזר על הלקוחים למוות בשעתם האחרונה. מה דינו? גם אלף מיתות לא יכפרו על מעשיו, אבל יד בשר ודם קצרה למדוד לנאשם כמידתו".
לפני שנגזר דינו, ניתנה לדמיאניוק זכותה המילה האחרונה. ממקומו על כיסא הגלגלים הוא רכן אל המיקרופון, רועם בקולו באוקראינית במשפטים קצרים: "לא כולם הצליחו לשרוד מן השואה האיומה. אותו איוון האיום, התליין מטרבלינקה, מעולם לא הייתי אני. זו טעות גדולה, גדולה, גדולה ביותר. אתם לא שפטתם את איוון האיום, אלא אדם אחר, אדם חף מפשע. אני מתפלא שבארץ הקודש, מדינה דמוקרטית במאה ה-20, יכול לשרור אי צדק שכזה. אני חף מפשע, חף מפשע, אלוהים עדי".
"אני חף מפשע"
לאחר שנגזר דינו זעק דמיאניוק בעברית: "אני חף מפשע". הוא הוצא מהאולם ועל-פי העדויות הצטלב. דמיאניוק נלקח לחדר אחורי, שם הוזרקה לו זריקה לשיכוך כאבים. כעבור שעתיים הוא הוחזר לכלא, באפיסת כוחות. הוא פלט קולות בלתי ברורים, שנשמעו כיבבה.
באולם ישבו ניצולי שואה. אחד מהם היה אליהו רוזנברג, ניצול שואה מטרבלינקה שהתגלה בהופעותיו במשפט כעד הקשוח מכולם. אותו אדם קשוח פרץ בבכי גלוי עם הישמע גזר הדין. הוא מלמל בקול חנוק פעם אחר פעם: "כמה סבלנו שוב מאז נפתח המשפט...".
ניצול השואה יוסף צ'רני אמר לכתב "ידיעות אחרונות" נח קליגר, זמן קצר לאחר הקראת גזר הדין: "לא באנו כדי לנקום, כי אין נקמה על פשעים כאלה. באנו להיווכח כי בירושלים, בירתו של העם היהודי, אכן נעשה צדק. באנו להוכיח כי הם לא הצליחו לחסל אותנו".
גם ראש הממשלה יצחק שמיר בירך על החלטת השופטים: "יהודים רבים מאוד בעולם גאים היום במדינתם, על ששופטיה שפטו ודנו פושע מלחמה שרצח רבים מאוד מאחינו ומבני משפחתנו". בברית המועצות התקבל גזר הדין בסיפוק. "במקרה זה ניצח הצדק. הקצב מטרבלינקה קיבל את המגיע לו", כתב פרשן סוכנות הידיעות הסובייטית הרשמית. "גזר הדין נגד דמיאניוק הוא מעשה צדק", אמר יו"ר הוועדה הפולנית לחקר פשעי מלחמה.
בבריטניה קראו לישראל שלא להוציא להורג את דמיאניוק. "אם משוכנעת ישראל כי האיש אשם, מוטב שיירקב בתאו. גזר דין המוות – מן הראוי שיומתק", נכתב ב"דיילי טלגרף".
בקליבלנד, המקום שבו גר דמיאניוק בארצות הברית, דיווחו מוסדות יהודיים על גל של איומים טלפוניים שמשמיעים יוצאי אוקראינה. "לא יהיו פוגרומים", אמר מנהיג יהודי העיר. "אבל תהיה כאן מתיחות ונצטרך להתרגל לאיומים במשך זמן מה וניאלץ לעבוד קשה כדי להרגיע את הרוחות".
לאחר מתן גזר הדין כינס בנו של דמיאניוק, ג'ון ג'וניור, מסיבת עיתונאים במזרח ירושלים, שם תקף את בית המשפט ומערכת הצדק בישראל. "אני מקווה", הוא הצהיר, "כי בערעור שיוגש תיחשף העלילה שנרקמה נגד אבי בסיוע סובייטי-אמריקני".
הערעור והזיכוי. "אבל בסוביבור הוא כן היה"
דמיאניוק ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו ועל גזר הדין. ביולי 1993 פסקו חמשת שופטי בית-המשפט העליון אשר ישבו בדין פה אחד, כי דמיאניוק זכאי מחמת הספק בזיהויו. למרות עדויות הניצולים, זוכה דמיאניוק על סמך מסמכים של הקג"ב שנמצאו בארכיונים בברית המועצות. במסמכים הופיעו עדויות שנגבו לאחר מלחמת העולם השנייה ושבהן מוזכר שם אחר של "איוון האיום" מטרבלינקה, ולא שמו של דמיאניוק.
נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, כתב אז בפסק הדין בערעור, שנפרס על יותר מ-400 עמודים, כי "לאחר סיום הערעור, הוגשו הודעות של 'ואכמנים' שונים, בהן מדובר על מישהו אחר כעל איוון האיום מטרבלינקה. הודעות אלה לא ידענו כיצד באו לעולם. אך קיבלנו אותן לפני ולפנים משורת הדין והדיון. ומשהו בפנינו, החל הספק מכרסם בתודעתנו השיפוטית, שמא המערער אינו איוון האיום מטרבלינקה. מכוחו של כרסום זה, שידענו את טיבו אך לא את פישרו, מנענו עצמנו מלהרשיע את דמיאניוק על זוועות טרבלינקה".
בית המשפט סירב להרשיע את דמיאניוק בשל שירותו כשומר במחנה סוביבור ובמחנות אחרים כיוון שההאשמה לא הופיעה בכתב האישום המקורי.
חתן פרס נובל לשלום, פרופ' אלי ויזל, כתב אז ב"ידיעות אחרונות": "הרי איש איננו מטיל ספק באשמתו של דמיאניוק. טוב, הוא לא היה בטרבלינקה, אבל בסוביבור הוא כן היה. ושומרי סוביבור לא נודעו במיחוד כאוהבי הבריות. אז מדוע מגיע לו לצאת לחופשי? ומאידך, בית המשפט העליון החליט מה שהחליט וכמובן שעלינו לקבל את הדין".
פרופ' ויזל הוסיף: "כיהודי, יש בי אמון מוחלט במערכת המשפט בישראל ובשופטיה. מבחינה מסוימת, אף מותר לנו להתגאות בה על שלא חששה לפגוע ברגשות הציבור ולקבוע שיקוב הדין את ההר. ודאי יקומו כאלה שיאמרו, כי מבחינה היסטורית פסק הדין הזה מוסיף כבוד למדינת ישראל. אולם, כאשר חושבים על הניצולים אשר העידו במשפט, אשר זיהו את הנאשם, אשר שמו את זיכרונם היהודי ואת כבודם היהודי ואת ליבם היהודי על כף מאזני הצדק, אי אפשר שלא לחוש את הכאב שבאכזבתם, שהרי מבחינתם ומבחינת ניצולי שואה רבים, מהו הלקח המיוחד שאפשר ללמוד מהמשפט האומלל הזה? שאין לסמוך לחלוטין על כוח זיכרונם. שמסמך כלשהו שנתגלה בארכיון סובייטי עולה בערכו ובאמת שבו על הצהרותיהם, שהן תכלית חייהם. במילים אחרות: שדבריהם מוטלים בספק".
בספטמבר 1993, פחות מחודשיים לאחר זיכויו מחמת הספק, הועלה דמיאניוק על מטוס בחזרה לארצות הברית. עם שובו, הוחזרה לדמיאניוק אזרחותו האמריקנית.
ב-2009 הוציאה גרמניה צו מעצר נגדו לקראת העמדתו לדין על תקופת שירותו בסוביבור.
עורכי דינו טענו כי מצב בריאותו אינו מאפשר את הסגרתו, אולם שלטונות ארה"ב דחו את הטענות ובמאי 2009 הוסגר דמיאניוק לגרמניה.
בנובמבר 2009 החל משפטו במינכן, שהופסק שוב ושוב בשל טענות ההגנה למצבו הבריאותי הרעוע של הנאשם, ובשל שלל נימוקים טכניים. במאי 2011 הרשיע בית משפט את דמיאניוק בסיוע לרצח של כ-28,000 יהודים במחנה המוות סוביבור, בעת ששימש שומר במחנה, וגזר עליו 5 שנות מאסר.
ב-17 במרס 2012 מת דמיאניוק בבית זקנים ליד כלא רוזנהיים בגרמניה, שם ריצה את עונש המאסר שהוטל עליו.
לפנייה לכתב/ת 
