שיח ימני קיצוני בבג"ץ

המפנה הדרמטי בפסיקת בג"ץ שהחליט לדחות את העתירות נגד "חוק החרם" הוא לא רק פגיעתה של ההחלטה בחופש הביטוי, אלא אימוץ הרטוריקה של הימין הקיצוני. בחוק נקבע כי קריאה לחרם על מוסד או אזור שנמצא בשליטת מדינת ישראל היא עוולה אזרחית.

רטוריקה זו מתבססת אמנם על זכויות אדם, אך מטרתה לבסס עליונות אתנית. כך, למשל, בשם חופש הדת, הם מבקשים להיכנס לאזור מסגד אל אקצה, בהתעלם מהעובדה שהפלסטינים לא זוכים לחופש כזה. בשם שלטון החוק והשוויון מבקשים מבג"ץ להורות על הריסת בתים בגדה המערבית, וזאת בשעה שפלסטינים נמצאים תחת כיבוש ולא שותפים בתכנון עריהם וכפריהם. בשם הדמוקרטיה המתגוננת מבקשים למנוע מנציגים ערבים להתמודד בבחירות לכנסת, כאשר תכליתו של עקרון זה הוא להגן דווקא על המיעוט מפני כוחו של הרוב.

עוד בערוץ הדעות של ynet

למה מי את, עצמאות / זיו לנצ'נר

בסוגיות הנוגעות לחופש הביטוי הפוליטי, המסורת של בג"ץ הייתה להימנע מאימוצו של שיח פוליטי אחד על פני אחר. לא כך הפעם. השופטים נשענו על רטוריקה של זכויות אזרח כדי להצדיק את החוק, ולמעשה אימצו את השיח של ארגוני ימין. הם השוו את ההצדקה של החוק למניעת חרם עם תכליתו החוקית והמוסרית של חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים ציבוריים, האוסר על הפלייתו של אדם בגין זהותו. אולם עצם ההשוואה בין שני החוקים מוטעית מהיסוד, שכן גם הקריאה לחרם ממניעים פוליטיים, בדומה לחוק האוסר על הפליה, נועדה להיאבק בגזענות ובעליונותה של קבוצה אחת על פני האחרת.

הרכב השופטים בראשות הנשיא לשעבר אשר גרוניס (צילום: אוהד צויגנברג)

תיק חוק החרם הוכרע בבג"ץ(צילום: אוהד צויגנברג)

מה שמאפיין את הטיעונים המבקשים לבסס מדיניות דכאנית הפוגעת בקבוצה מסוימת בשם זכויות אזרח הוא המוסר הכפול, והצגת האדון כקורבן. עמדת הרוב המובילה קובעת בפסק הדין כי קריאה לחרם על מתנחלים מהווה ענישה קולקטיבית. זהו טיעון מופרך, שכן בג"ץ עצמו אישר פעם אחר פעם ענישה קולקטיבית נגד פלסטינים: בג"ץ אישר את מדיניות ישראל בעניין הסגר על רצועת עזה, את אי-אספקת החשמל והנפט לעזה, את מדיניות הריסת הבתים ואת חוק איסור איחוד משפחות.

אפילו יום לפני מתן פסק דינו בעניין חוק החרם אישר רוב שופטי בג"ץ מדיניות ענישה קולקטיבית נגד אסירים ביטחוניים בענין איסור לימודים באוניברסיטה הפתוחה כאשר מדיניות זו לא תחול על שאר האסירים. היא תחול אך ורק על ערבים. אם כך, מבחינת בית המשפט הזכות לשוויון מקבלת הגנה כאשר הנפגע הוא חלק מהכוח הכובש אך הגנה חוקית דומה אינה חלה על אותו פלסטיני כבוש. במילים אחרות, את שלטון החוק ניתן להחיל על המתנחלים אך הוא מופקע כשמדובר בזכויותיהם של הפלסטינים.

גם החרם נגד האפרטהייד היה "טרור"?

בשיח של ארגוני הימין הקיצוני מרבים לכנות כל ביקורת בינלאומית על מדינת ישראל כטרור. על יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן אומרים כי הוא מפעיל טרור מדיני בעצם פנייתו אל האו"ם. בנוסף, שר החוץ אביגדור ליברמן, לצד ארגוני ימין קיצוני, מכנים את ארגוני זכויות האדם כ"סייעני טרור". רטוריקה זו מצאה את דרכה אל עמדת הרוב המובילה של בג"ץ. השופט מלצר קבע כי יש בקריאה לחרם והשתתפות בה משום "טרור פוליטי".

האם החרם על דרום אפריקה למען סיום האפרטהייד היה "טרור פוליטי"? האם החרם שהוטל בארצות הברית נגד עסקים של לבנים גזעניים שאסרו על כניסת שחורים לעסקיהם או על חברות אוטובוסים שהפרידו בין שחורים ולבנים היה טרור פוליטי? לעומת בג"ץ, בית המשפט האמריקני הגן לא פעם על זכותם של מי שהחרימו וקראו לחרם כנגד רשויות או מדינות בארצות הברית, שהפלו והתנהגו בגזענות נגד נשים ונגד האפרו-אמריקנים בתקופת תנועת זכויות האזרח. חרמות אלו הובילו בסופו של דבר למיגור ההפליה והגזענות.

לכן, הבעיה עם בג"ץ לנוכח פסק דינו היא לא הפאסיביות השיפוטית, כלומר אישור חוקים מפלים וסירוב שיטתי להתערב בסוגיות חוקתיות. הבעיה היא שהוא נותן גושפנקא ותימוכין לתוכנו של שיח ימני קיצוני. אם הימין רצה לעשות מהפך במדיניות בג"ץ, המהפך הושלם. פסק דין זה אינו חריג אלא חוליה נוספת בשרשרת פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות, שבהם נמנע בג"ץ מלתת הגנה כלשהי על זכויות האזרחים הערבים. בג"ץ אישר כל החוקים המפלים: חוק הנכבה, חוק ועדות הקבלה והעלאת אחוז החסימה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il