להמשיך בחיים אחרי שבני בן ה-15 התאבד. טור אישי

יונתן הלך מאיתנו באמצע התמוז, ממש כמו בשיר. כמה עצוב. בתחילת החופש הגדול, לפני כל התכניות המרגשות לבילוי עם חברים וחברות, כנגד כל הגיון אפשרי. זה היה לא ברור, מפתיע מאד, מהמם בכאב ובלתי נתפש. למה? עייפתי מלנסות להבין ולדרוש את שלא אקבל.

לעולם לא אבין מה גורם לנער צעיר, עדיין לא בן 15, נער אהוב מאד על חבריו ובת זוגו, מצליח מאד בלימודים, בספורט, מחונן מוסיקלית ובעל ידי זהב מיומנות לכל מלאכה ועבודה, להחליט, גם אם בסערת רגשות רגעית, להיעלם מכאן לתמיד ולצלול באופן בלתי הפיך אל הלא נודע.

קראו עוד בנושא:

יוסי שריד: החיים אחרי שאמא התאבדה בילדותי

מתחילה לפעול: תוכנית לאומית נגד התאבדויות

התאבדויות בשנה: 10,000 מנסים; 500 מצליחים

"משפחת שכול מהסוג האפל"

אנחנו, המשפחה, נותרנו עם הכאב וחוסר האונים, עומדים מול העולם נבוכים. פתאום אנו שייכים למשפחת שכול מסוג אחר, מהסוג המוזר, המסתורי, האפל, המפחיד, חסר ההילה וחסר הכבוד.

מצאנו עצמנו נלחצים עם הגב לקיר ללא הסבר, וללא שום הכנה מראש. הסערה והחשיפה הפתאומית גרמו לנו להיקרע לגזרים, לדמם מול כולם ולחוש גם את כאבם ומבוכתם הגדולה. מבטיהם שואלים: כיצד מנחמים?

רחל ויונתן קריסטל. "מצאנו עצמנו מדממים מול כולם"

סביב סביב המחשבות שאינן עוזבות: איך זה קרה אצלנו?

אחר כך נוכחנו לדעת שזה לא רק אצלנו. שיש משפחה ענקית של נפגעי התאבדות, שנאלצו בכוחות עצמם להרים את הראש לאחר המהלומה ולדאוג לשקם את עצמם, כי אין מישהו אחר שיעשה זאת עבורם.

"חייבים להמשיך הלאה?"

לאבד ילד, אין לתאר את התחושה. לאבד ילד שאיבד את עצמו, אולי כדי לא לדעת. לא לדעת יותר כאב, ולא לדעת יותר אהבה כי גם זה מאד כואב.

קשה מאד להסביר את מגוון ההתמודדויות לאחר אסון שכזה. שום דבר לא נשאר כשהיה. כל מערכות היחסים עם אנשים, עם עצמנו ועם העולם, משתנות לחלוטין ונבחנות מחדש.

איך להמשיך, האם להמשיך ("אין ברירה, יש לך עוד שני ילדים מקסימים"), חייבים להמשיך? ואם אני לא רוצה?

ההתלבטות האם לספר או לא לספר, את מי לשתף, מתי ואיך לעשות זאת בצורה נכונה. ההתלבטות גוברת כשמגיעים למקומות חדשים עם אנשים שאינם מכירים אותי. שיתוף יכול לחזק את הקשר או לסיים אותו.

הולכת באיטיות סביב ולא יודעת האם להתקרב אל הנושא ולחקור אותו או להתרחק ולטפל בעצמי בדרכים אחרות. הוא כל הזמן נמצא שם ומלווה, הצל הכהה, הכבד והדחוס שנמצא מעבר לכתפי ומאפיל כל תמונה, כל שיחה וכל הנאה קטנה כגדולה.

"רוצה שהכאב הזה לא היה לשווא"

הזמן מרפא? לא כל כך. הוא רק יוצר מרחק המאפשר הסתכלות אחרת בכל פעם, מאפשר קצת לנשום.

כל מה שאי פעם למדתי, כל ההתנסויות הקודמות הקשות, כל האהבה שאי פעם קיבלתי וגם הענקתי, כל אלה גם יחד יצרו רקמה חזקה וגמישה מספיק, רשת ביטחון נפשית,שעמדה בפני הלחצים והכאב ולא נקרעה.

יושבת וכותבת ממרחק של כמעט שלוש שנים. השכול מפנה מקום באופן חלקי לפריצת דרך, מתוך דחף פנימי וחזק שבחר לחיות, לגדול, להתפתח ולהתעצם. לא בגלל שאני חייבת ולא למען אף אחד. כי אני רוצה, בשבילי! כי אני בטוחה שגם הוא רוצה זאת בשבילי ועבור אחיו הצעירים.

הייתי רוצה שהכאב הזה לא יהיה לשווא. יש לאמץ ולחזק תכניות ודרכי פעולה יעילות למניעה של עוד אסונות כאלה. בנוסף, ולא פחות חשוב, למצוא דרך טובה רגישה ותומכת כדי לסייע למשפחות המתאבדים לרפא את הפצעים ולהמשיך הלאה בחיים מלאים עד כמה שניתן.

הגברת המודעות לנושא הסבוך והכאוב, על כל השלכותיו החברתיות והאחרות, עשוי לשפוך מעט אור על האזור האפל הזה שאנו, שארי המתאבדים, מצויים בו.

היום (חמישי 30.4.15) מתקיים כנס של עמותת "בשביל החיים" שיעסוק בקבוצות הסיכון לאובדנות. הכניסה חופשית לציבור הרחב ומותנית בהרשמה מראש . במצבי מצוקה, יש מי שמקשיב: עמותת "בשביל החיים"- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-9640222, ער"ן- עזרה ראשונה נפשית: 1201 סה"ר- סיוע והקשבה ברשת