יוסי שריד: החיים אחרי שאמא התאבדה בילדותי

אתמול בלילה (ו') הלך יוסי שריד לעולמו. בשנה שעברה התראיין לפרק הפותח של העונה השלישית של "יד על הלב" בשיתוף עמותת אנוש, וסיפר על ההתמודדותו על התאבדותה של אמו בהיותו ילד. אמו נטלה את חייה בידיה בגלל דיכאון ושריד חושף בפני המראיין את ההשפעות של המעשה של אמו על חייו מאז.

מוות בכל צורה, אבל התאבדות בפרט, מעלים רגשות עזים מאד, שלפעמים משתלטים עלינו. אשמה בעיקר, אולי יכולתי לעשות משהו ואולי לא עשינו מספיק ואיך יכולנו למנוע. אבל גם צער כבד, תחושת כבדות בלב, מעיין סלע שיושב בבטן ומסרב לזוז.

מגוון הרגשות שעולה אל מול המעשה האובדני כולל גם כעס (איך מישהי מתאבדת ומשאירה ילדים בלי אמא), ולפעמים אפילו אנחת רווחה (היא כנראה סבלה כל כך שלא נותר לה טעם לחיים).

לאבד את אמא בגיל צעיר

לפני כשנה הרשת געשה סביב התאבדות של אישה אשר סבלה מדיכאון לאחר לידה. היא כתבה פוסט כי הדיכאון עבר, ולמרות הכל עשתה ניסיון אובדני, שלמרבה הצער, הוביל למותה.

שריד מדבר על התאבדות של אמו ומדגיש את השונות בתגובות שלנו כאשר אדם הקרוב לנו מתאבד. יוסי שריד מספר על כך שקיבל את מה שקרה כפשוטו. הוא לא רצה שאמו תסבול ואינו חש קורבן.

לעמוד הכתבות של יד על הלב

שריד מתאר התנהלות יחסית לא שכיחה אל מול אובדות של אדם קרוב. אנשים רבים מדווחים כי המחשבה על המניעים להתאבדות, המעשה עצמו או התמונה של האדם ללא רוח חיים מעסיקים אותם לא סוף. מי שאכן רואה את האדם לאחר האירוע מתאר לפעמים כי התמונה נחרטת בראש, ו'רודפת' אחריו.

מאמרים רבים עוסקים בסטטיסטיקה של התאבדות, בעובדה כי התאבדות קשורה לדיכאון וניתן לטפל מבעוד מועד ובהבדלים בין גברים לנשים. אבל מעט מאמרים מתייחסים למשפחה שצריכה להמשיך את חייה אחרי אירוע כה קשה.

הקשיבו - אל תשפטו

חשוב לא לשפוט אף אדם, בוודאי בסיטואציה הזו. כל רגש, באשר הוא, הוא רגש לגיטימי. הצורך שלנו לעזור ולסייע, להרגיע ולהציע פתרונות לפעמים אינו מסייע למשפחות.

מבלי משים אנחנו מנסים לתת פתרונות שאולי היו נכונים לנו אבל לאו דווקא מתאימים. צריך קודם כל להקשיב. לתת מקום למה שאנשים מרגישים או לא מרגישים. אישית אני חושב שעזרה מקצועית פסיכולוגית במקרים כאלה חשובה.

לא רק בגלל שאנו מסייעים לאנשים לחזור למסלול מחודש אלא גם שהטיפול מאפשר לדבר על הכל ולפתוח הכל בלי לפחד. רגשות שנכלאים בתוכנו, מוצאים בסופו של דבר דרך החוצה ולאו דווקא בצורה טובה, חשוב לאוורור אותם.

הדבר נכון במיוחד לגבי ילדים, אבל אנחנו הילדים של ההורים שלנו בכל גיל, כמו גם שאנו לא מפסיקים להיות ההורים של הילדים לנו בגיל 18, ואקט אובדני צפוי לערער את המארג המשפחתי.

אני מנסה לכתוב שורות אלו באופן מקצועי אבל תוך כדי הכתיבה מתחיל להרגיש את האבן בבטן. הכבדות הרגשית מעיקה. אסיים אם כך בשתי הצעות, אם אתם חשים דיכאון פנו לאיש מקצוע, ואם קרה אסון כזה במשפחה, מצאו את הדרך שלכם להתמודד, ואל תחששו מסיוע מקצועי.

כל המשתתפים בסדרה אינם מטופלים של ד"ר אילן טל. רובם קשורים לעמותת אנוש, אשר בחרו לדבר במטרה לטפל בסטיגמה שיש למטופלי הנפש בישראל, כחלק מפרויקט "יד על הלב". קראו עוד על פעילות העמותה באתר הפרויקט "יד על הלב " ובאתר אנוש