החדש של Blur: כמו גלולת מציאות מרה
בשעה טובה יצא "The Magic Whip", אלבומה הראשון של בלר מזה 12 שנה. האזנה רציפה מוכיחה כי הוא רחוק מלהיות בינוני ומכיל נגיעות בעברו של ההרכב. קשה להאמין ששיר ממנו יתהדק לנו סביב הלב כמו פעם, ובכל זאת - הם נשמעים טוב
נראה שדיימון אלברן ושותפיו להרכב, שכבר אוחד וחזר לפני חמש שנים ומאז הוציא מספר שירים שלא במסגרת אלבום מלא, היו מודעים לסיכויים שעומדים נגדם. בתגובה, הם עשו לא מעט במטרה להימנע מנפילה במלכודת או ליפול לסטטיסטיקה - בראש ובראשונה עבודה עם המפיק המוזיקלי סטפן סטריט, מי שידע כבר אלבומים של הסמית'ס, מוריסי, קייזר צ'יפס והבייבישמבלז, אך בראש ובראשונה מזוהה עם אלבומיה הגדולים והמצליחים ביותר של בלר, עוד מימי הזוהר של הבריטפופ.
זה מסביר אולי מדוע "Lonesome Street", הרצועה הפותחת את האלבום, נשמעת יותר כמו "There's No Other Way" (השיר הראשון שהפיק סטריט ללהקה) מאשר כל טראק ב-"Think Tank". מדובר בפתיחה "בלרית" למהדרין, מסוג השירים שמזכירים את בלר המוקדמת, זו שהתאהבת בה מספיק כדי להמשיך עמה אל המחוזות הפופיים פחות והמהורהרים יותר בהם סיימה דרכה בסיבוב הקודם.
כמוהו, גם "My Terracotta Heart", בקלות יכול היה להימנות עם הרצועות המלנכוליות של "Think Tank". גם "Ong Ong" העליז והקליל, שהמילה "סינגל" כתובה לכל אורכו, היה יכול להתמקם בנוחות חמימה בין רצועות כמו "Country House" ו-"Best Days" מהאלבום "The Great Escape" שיחגוג בקרוב יום הולדת 20.
וזו כנראה הבעיה המרכזית בכל הנוגע להאזנה לאלבום חדש של בלר, הרכב שרבים ממאזיניו שומרים לו חסד נעורים ומודים לו ללא מילים על שעזר לעצב את עולמם המוזיקלי, התרבותי והפנימי. ילדי שנות התשעים, אלו שהיו טינאייג'רים כשאואזיס, בלר וסוויד היו הצעקה האחרונה בפופ הגיטרות, מציינים שני עשורים לצאתם של האלבומים שהיוו עבורם את קלישאת פס-קול החיים.
בלר - "Lonesome Street"
במסגרת זו נאלצים הם, נוכח נבילתם של כמה מגיבורי התרבות הגדולים שלהם, לבלוע גלולת מציאות מרה משהו. גלולה זו מאמתת אותם עם עובדת היותם חומר מתכלה, אופנה חולפת ודור שהולך ומאבד מחדותו, משחרר אחיזה ומרפה אט אט מהחנית, שעד לפני כעשור היווה את חודה.
בתפאורה הנוכחית של מי שהעלו את בלר לגדולה, ימי הזוהר נשקפים אליהם ממראת הרכב האחורית כמו הבנות בלבן בקליפ ההוא של אואזיס. והעובדה כי כותב שורות אלו לא יכול להמנע מלהזכיר את ה-כבר לא באמת יריבה (ואולי אף פעם לא היתה) אואזיס בפעם השניה בטקסט על בלר, רק מעידה על הצורך הבלתי נשלט לקטלג, להקביל ולהשוות. כי ככה זה כשפוגשים חבר ותיק מפעם - זוכרים לו בעיקר את מי שהיה ומחפשים שאריות ממנו בגרסה הנוכחית.
בלר - "Go Out"
למזלם של חברי בלר, הבחירה להתפצל ולחקור מחוזות מוזיקליים אחרים היטיבה עמם כמוזיקאים. על כן, הניסיון לרצות את הקהל - אם באמת היה כזה באופן מודע - לא הציב אותם מול אופצית סאונד בודדת או גישה בלעדית, ומתפרש על פני שנים של עשייה מוזיקלית רבת פנים וגוונים. למי מאיתנו שמתקשה לשחרר מההשוואות, "Pyongyang" יזכיר מאוד את אלברן של הגורילז והאלבום "Plastic Beach".
לעומתו, "Thought I Was a Spaceman" המהורהר או "Ice Cream Man" יזרקו דווקא לאלבום הסולו של אלברן, "Everyday Robot" (האוברייטד לחלוטין, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי). ב"I Bradcoast" אנחנו גם מקבלים תזכורת, בודדה כמעט באסופת שירים זו, לנוכחותו של הגיטריסט גרהאם קוקסון, שנעדר לחלוטין מאלבומה האחרון של הלהקה אי אז ב-2003.
אז כן, יחסית לאלבום שהוקלט די במקרה במהלך חמישה ימים בהונג קונג, שלא היה ברור אם יראה בכלל אור, ונוכח ציפיה מוגזמת אך צפויה משהו - נראה שבלר בכל זאת עמדו במשימה בהצלחה. "Magic Whip" נאמן לצליל המקורי של הלהקה, אך לא שוכח לרפרר ופה שם גם לעבודות של יוצאיהם לאחר הפירוק (מינוס אלכס ג'יימס וחיבתו התמוהה להפקת גבינות). הוא בשום אופן אינו אלבום מביך, גרוע או אפילו בינוני. למען האמת, הוא נשמע טוב יותר מרוב החומרים שיוצאי הלהקה הקליטו מאז התפרקה (מינוס הגורילז, נניח), ומצליח להיות אלבום של בלר מבלי להרגיש ממוחזר, מתאמץ או מתחנף.
בלר - "There Are Too Many of Us"
השאלה האמיתית היא האם מדובר באלבום שילך עם מאזיניו הלאה, כמו "13" או "Parklife", והתשובה - מבלי רצון להתחכם באמת, מעט מעורפלת. שהרי אם ניגשתם לאלבום של בלר כטאבולה ראסה, סביר להניח שסיימתם את חווית ההאזנה מרוצים, גם אם לא נסחפתם לחלוטין בקסמם. אבל, וזה אבל גדול, אם באתם לאסופת השירים הראשונה של בלר כמי שחיו בזמן אמת את תהילת עברם, מאזינים שרק משמע קולו העדין של אלברן מעלה בהם שלל אסוציאציות רומנטיות והקשרים נוסטלגים לרוב, לא בטוח שמדובר באלבום שתקחו עמכם הלאה.
זאת בעיקר מכיוון שבדיוק כמוהם, גם אנחנו התבגרנו והתפכחנו. קצת יותר קשה לרגש אותנו מפעם וגם אם בלר הוכיחו שיש להם עוד מרחק לרוץ קדימה, קשה להאמין ששיר שלהם ישוב, ייכרך ויתהדק לנו סביב הלב כמו פעם. ממש כמו אחיותיה לטרנד הקאמבק הניינטיזי, גם בלר בשלב זה היא לא יותר מלהקת הופעות נהדרת, אבל אחת שזקוקה להרבה יותר מ"שוט קסם" כדי להשיב אותה ואותנו לשנות הקסם.
