"יום יבוא וגם אגיע לאולימפיאדה"
עוד כששכב על האלונקה, רגע אחרי שנפצע במלחמת לבנון השנייה, האמין איתן חרמון שבעתיד ישלים ריצת מרתון. אתמול, לאחר הליך שיקום קשה, הוא זכה באליפות העולם במרתון לקטועי רגל בלונדון: "נתתי את הכל וזה מה שיצא. זה מאוד מרגש ומשמח"
איתן חרמון, יליד קיבוץ כפר בלום, ראה את אחיו הגדול משתתף בתחרויות ריצה עם חבריו וכבר בגיל 10 החל ללכת בדרכו. עד מהרה, התחביב הפך לאהבה גדולה, שנעצרה בקיץ 2006.
באותו קיץ נקרא חרמון לשרת ביחידת מילואים שהורכבה בעיקר מיוצאי גולני, עימה השתתף במלחמת לבנון השנייה. באחד הימים, כאשר נסע עם חבריו לפלוגה בנגמ"ש "אכזרית" בדרך חזרה מלבנון, חייו השתנו. מטען צד שהופעל מרחוק פגע ב"אכזרית". תוך שניות התמלא הנגמ"ש בעשן שחור ובריח של שריפה.
חרמון הרגיש מיד כאבים ברגל וידע שמשהו אינו כשורה. הוא פונה עם שנים מחבריו שנפצעו קל למוצב זרעית ומשם הועבר באמבולנס לבית החולים. "באותו רגע כבר התחלתי לדאוג לרגל", שיחזר אז. "אמרו לי שאין פגיעות פנימיות, אבל שהרגל לא במצב טוב".
עוד בהיותו על האלונקה בדרך לחדר הניתוח, ידע חרמון ששום דבר לא יעצור אותו. "אני עוד ארוץ מרתון", אמר לסובבים אותו. אחרי שנה של טיפולים הבהירו לו הרופאים כי רגלו לא תחזור לתפקד לעולם והמליצו לקטוע אותה מתחת לברך.
את ההבטחה שלו להמשיך לרוץ קיים חרמון שלוש שנים לאחר שנפצע. הוא רץ בפעם הראשונה 10 ק"מ במסגרת מרתון תל אביב, כשאת רגלו שנקטעה החליפה פרוטזה מיוחדת.
חרמון המשיך להתאמן ולעבוד קשה וב-2010 הגיע רגע שיא נוסף עבורו, כשהחליט להשתתף לראשונה במרתון מלא. רבים ששמעו על כך הטילו ספק ביכולתו לעשות זאת, אבל התמיכה שקיבל מהמשפחה ומהחברים שעודדו אותו לאורך הקילומטרים האחרונים, שיכנעה אותו ששום מוגבלות לא תעצור אותו מלחצות את קו הסיום.
שבועיים בלבד לפני המרתון חרמון נעזר עדיין בקביים והנה, תוך 3 שעות ו-40 דקות הוא השלים את המשימה ולמרות כל העיפות והכאבים בגוף, הרעיף חיוכים לכל עבר ואמר: "מי שלא מאמין, לא יכול לסיים מרתון".
אתמול נסגר מעגל נוסף. חרמון בן ה-41 עמד על קו הזינוק בלונדון עם 120 מתחרים נוספים, ביניהם עיוורים ולקויי ראיה, פגועי גפיים עליונות וספורטאים בכיסאות גלגלים. הוא הוכתר כאלוף העולם הראשון לקטועי רגליים, תחרות שנערכה במסגרת מרתון לונדון, לאחר שחצה ראשון את קו הסיום (הגיע למקום ה-34 בסיכום כללי) בקטגוריה שלו עם זמן מדהים של 3:07.10 שעות.
חרמון התקבל בתשואות רמות מהקהל שהתאסף סמוך לקו הסיום וכשהכרוז הכריז עליו כאלוף העולם, אי אפשר היה שלא להבחין בהתרגשות הגדולה שלו. בזמן שניסה להתאושש מהריצה הודה לכולם ובייחוד לאחיו שהנציח את הרגע.
איך ההרגשה להיות אלוף עולם?
"זה מאוד מרגש ומשמח. הריצה התחילה ממש טוב, בהמשך התחילה רוח וגם גשם שהפריעו לריצה ולתכנון שלי, אבל נתתי את הכל וזה מה שיצא".
מה היתה המטרה?
"רציתי להגיע לתוצאה. השאיפה שלי היא לא רק לסיים ראשון, אלא להשיג את התוצאה הכי טובה לקטועי רגל - כלומר לרדת מ-2:57.00 שעות. את זה אנסה לעשות כבר בריצה הבאה שלי בספטמבר במרתון ברלין".
יש גם שאיפות לאולימפיאדה?
"זה עדיין לא מקצוע אולימפי. כיום רק אני ועוד מספר קטן של אנשים בעולם יכולים לעשות את זה. המארגנים כאן הציבו רף גבוה של מינימום שלוש שעות. היו גם משתתפים מאנגליה שלקחו חלק בריצה ורצים אחרים שלא במסגרת התחרות הפראולימפית".
"המארגנים אמרו לי שהתחילו עם מינימום קשה כדי שיהיה לאן לשאוף וככה הם עובדים. השאיפה שלי היא עדיין לעשות את התוצאה הכי טובה ואני מקווה שיום יבוא וגם אגיע להשתתף באולימפיאדת טוקיו. יש עוד חמש שנים ואני עובד על כך. בריו זה כבר לא יקרה, כי רק אתמול התחילו עם אליפות העולם. אני מקווה שיורידו את המינימום, כדי שעוד רבים יכנסו לזה. אני מודה לעמותת 'תקוות' שעזרה לי להגיע לכאן ומודה לכל מי שתמך בי".
לפנייה לכתב/ת 
