וול-דאן / על קריירת ה-NBA של דייויד בלאט
בין אם ייקח אליפות היסטורית ובין אם ייעצר בדרך, דייויד בלאט הופך בימים אלו, במו ידיו, בעיקר לסיפור נפלא של הצלחה. רגע לפני חצי הגמר של קליבלנד והפגישה המסתמנת עם שיקגו, עצרנו הכל כדי לנסות לעכל, גם בשבילו, את מה שעבר בדרך
בחודש יוני האחרון דייויד בלאט עמד על הקווים ביד אליהו אחוז תזזית, במה שתתברר, מאוחר יותר, כפעם האחרונה שבה זה יקרה בישראל. על המגרש הקבוצה שלו הסתבכה מול מכבי חיפה בקרב על האליפות. בלאט כבר היה בכל הסרטים. הוא ידע באותם רגעים שזה יכול להיגמר רע, שהעונה האחרונה שלו במכבי עלולה להיצרב בזיכרון התודעתי כהחמצה על חודו של סל, בדיוק כמו שהיא הפכה להיסטוריה מהלכת בגלל פוזשן אחד מוצלח של טייריס רייס. הדבר האחרון שרצה הוא להיזכר כאחד שאיבד את הצלחת, מצרך חובה בסרוויס הצהוב, פעמיים בתוך שנתיים.
במהלך האחרון דונטה סמית', אז עוד בחיפה, חדר אל הסל. נשימתו נעתקה, אלכס טיוס חסם אותו, והאליפות נשארה בתל-אביב. ואז, כשהוא חש יותר הקלה משמחה אמיתית, ולפני שהספיק לחייך בכלל, אסף האיש והעניבה שהתקמטה את גיא גודס, אלון שטיין ואבי קובלסקי למעגל במרכז המגרש ואמר להם את מה שהיה באוויר ימים קודם לכן - שהוא עוזב.
לא היה לו זמן לבזבז על דמעות וסיכומים. הרכבת כבר יצאה מהתחנה חודש לפני כן. מהר מאוד היא הגיעה למהירות השיא. בלאט סגר אחריו את הדלת וכבר היה ארוז לקראת הנסיעה אל היעד הבא. הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. יום לאחר מכן כבר כונסה מסיבת העיתונאים. "אני הולך לחיות את החלום", אמר אז. שבועיים אח"כ כבר הוצג כמאמן קליבלנד. בארץ השמפניות נפתחות. שישה ימים עברו והוא כבר הבין את מה שרבים מסרבים להפנים עד היום: הוא הפונקציה המקצועית החדשה של לברון ג'יימס. בארץ הלסתות נשמטות.
במשחק הראשון בלאט מפסיד לניו-יורק. בארץ מנסים לנתח. "הוא בלוף, הוא מלך. הוא בובה, הוא גאון. נסחפים, קנאים. תפרגנו, תבקרו". ההייפ היה בשיאו, אבל התעצם ככל שהתקדמה העונה. חובבי כדורסל התעניינו, התפחלצו, פירקו לגורמים ובעיקר לא הבינו. לא הבינו איך המאמן שחטף מנס ציונה ומכבי חיפה מתדרך את שחקניו לקראת משחקים מול אוקלהומה וממפיס.
הביקורות, הזיכרונות, ההישג
כמו בארץ, גם בארה"ב בלאט חווה משברים, ידע להיכנס בעיתונאים, נחלץ ממבוכות עם האנגלית המתגלגלת וסיפק רגעים קטנים לאפסן בתיבת הזיכרונות. אחד כזה התרחש רק לפני שבועיים. הוא התיישב על הכיסא במסיבת העיתונאים שאחרי משחק מספר 1 בסדרה עם בוסטון ונשאל מה הזיכרון שייקח איתו ממשחק הפלייאוף הראשון שלו. בלאט שתק לרגע ואז ענה: "שהבנות שלי הגיעו מישראל במיוחד כדי לראות אותי".
מהתקשורת האמריקאית הוא קיבל את כל החבילה: לצד חיצי הביקורת הוא נבחר למאמן חודש מארס במזרח, ובמקביל לדיווחים על כך שעוזרו לוקח פסקי זמן מאחורי גבו ולא מכבד אותו, מארק סטיין מה-ESPN חשב שהוא מאמן השליש השני של העונה. טוב, גם את זה הוא מכיר מהבית. פצעים ונשיקות.
אנחנו לא יודעים, אף אחד לא באמת יודע, איך מרגיש אדם שעושה סוויץ' כל-כך חד בכל-כך מעט זמן. בלי שנת צינון, בלי דקה לעכל את הרגע, בלי חודש אחד של חסד, כמעט, להתכונן לתפנית שחייו יקבלו. בלי זמן אמיתי להבין מה הוא חולל לעצמו בתוך גלגל החיים. איך ניתן להפוך ממאמנם של גיא פניני ודווין סמית' לבוס של לברון ג'יימס וקווין לאב. מילא עוזר מאמן (כמו שעשה אטורה מסינה, שזכה ב-3 אליפויות אירופה יותר מבלאט), אבל לקפוץ ישר לחזית? בשנת הרוקי הראשונה מעבר לאוקיינוס?
ההתאמות, ההשתלבות, השינויים
אלא שלפעמים, כך נראה, חוסר סבלנות יכול להוביל למקומות טובים. ורק תמים, נאיבי או שניהם גם יחד היו מוותרים על הצעה כל כך קוסמת להגשים את החלום. בלאט חי אותו, בלי להתנצל, מהדקה הראשונה שבה הפך למאמן כדורסל. הארד וורקר ברמות הגבוהות ביותר שלא מרפה מהיעדים שלו גם אחרי שנגע בשמיים וזכה בטרבל עם מכבי תל-אביב, אבל גם לא מתרגש מזה שלברון דחף אותו בלהט הרגע במהלך ויכוח עם שופט. הוא גם עושה התאמות, ולפעמים משנה קונספציות, בהתאם למצבו החדש.
את קיירי ארווינג הוא לא שוטף כמו ששטף את ריקי היקמן, ובמקום לרסן (כמו שעשה לא אחת בתל אביב) הוא מבין שלפעמים, כשאתה מאמן של הסופרסטארים הגדולים בתבל, אתה צריך לקחת צעד אחורה. צרחות על הקווים לא תמיד יתקבלו יפה כשאתה הילד החדש בשכונה.
את הדרך למעלה בלאט העדיף לפלס לעצמו בדרכים שראה לנכון, והשתמש גם בהבנתו את הלך הרוח האמריקאי. הוא הרי גם קצת משלהם. אל תקנאו. הרי זה טבעם של אנשים מצליחים: הם לא נותנים לרעשי הרקע להפריע להם, ונטמעים באלגנטיות בסביבת העבודה החדשה שלהם. למרות שעבור מי שהחל את דרכו בבוסטון, היא לא באמת חדשה. ואחרי יותר מחצי שנה בעסק, הוא כבר חלק אינטגרלי מהמשחק האמריקאי.
את הגעתה של קליבלנד לחצי הגמר ואת הצפוי לה בהמשך עוד ננתח. עד אז מוטב לעצור בשוליים כדי להודות: הסיפור של דייויד בלאט בארה"ב חזק יותר מכל נתון מקצועי. הרגשות אליו – מכל סוג - גוברים על הסטטיסטיקה. הגעתו אמש לחצי גמר המזרח היא עוד תחנה במסלול של המאמן הישראלי הראשון בליגה הטובה בעולם בדרך להפיכתו, אולי, למאמן הראשון בהיסטוריה שלוקח גם את אליפות היורוליג וגם את אליפות ה-NBA שנה אחר שנה. בהקשר לכל מאמן אחר זו הייתה מחשבה מופרכת, לא מחוברת למציאות. כשזה נוגע לדייויד בלאט, כבר למדנו, אין שום דבר שלא יכול לקרות.
לפנייה לכתב/ת 
