אתגר: "את תנסי כושר, אני אנסה טבעונות". מי יישבר?
אורי שביט, טבעונית מושבעת, ועידו בסט, מנהל רשת מסעדות, יצאו לאתגר כפול ולא פשוט במשך 22 יום – היא מתחילה לעשות כושר והוא עובר לתזונה טבעונית. איך מוותרים על הקפה של הבוקר ומה עושים כשאין כוח לרוץ בפארק? כתבה ראשונה
לעומתה, הזיכרון הספורטיבי הראשון שלי, אי שם מכיתה ג', כלל את המורה להתעמלות מניח רגל כבדה על הרגליים שלי, כדי שאולי אצליח לשם שינוי לעשות כפיפת בטן אחת. בסוף כיתה י"ב המצב לא היה טוב יותר, עד כדי כך שחששתי לגורל תעודת הבגרות שלי, שחייבה ביצוע מלא של ריצת 2,000 מטר, בשעה שיכולת הריצה שלי ביום טוב הסתכמה במרחק של, ובכן, 20 מטר.
התעודה ניצלה בזכות אסי, חברי לכיתה, שראה אותי מקרטעת מרחוק, רץ אלי וסחב אותי יד ביד עד לקו הגמר. למותר לציין, שהשנים לא עזרו לכושר ההתחלתי הזה להשתפר ופרט לשיעורי יוגה, שגם הם עבורי בגדר נס של התמדה, לא עשיתי שום פעילות גופנית מאומצת.
עוד בנושא:
פרויקט מיוחד: איך להיות טבעוני בצורה בריאה
כושר ותזונה נכונה: תכנית 100 הימים לגוף חטוב
הנתונים המחקריים: כך טבעונות מרפאה מחלות
כל ההקדמה הזאת נועדה כדי להסביר לכם איך הרגשתי כשעידו בסט, מנהל רשת מסעדות "ליב", פנה אלי בהצעה תמימה לדו קרב אתגרי: "אם את מוכנה לנסות לעשות כושר, אני מוכן לנסות טבעונות". אני. כושר. אבל טבעונות, ועוד עידו!
את עידו הכרתי במהלך עבודה משותפת על הטמעת תפריט טבעוני מורחב במסעדות הרשת. הוא סיפר לי על הריצות והאימונים שלו, ואני הייתי כל כך מלאת הערכה לעובדה שהוא ממש בוחר לעשות כושר, לרוץ ולהזיע מרצונו החופשי. עידו אמר, שמבחינתו כושר הוא משנה חיים, בדיוק כמו שאני מתייחסת לטבעונות.
למרות הקיטורים - יוצאים לדרך
ברור שהסכמתי לאתגר הכפול. מעבר לעובדה שאני חובבת אתגרים ושידעתי שלא יזיק לי לזוז קצת, איך אני יכולה לסרב להצעה מאתגרת כזאת? הרי אני זו שמסבירה לאנשים עד כמה חשוב לשמור על ראש פתוח, להעיז לשנות ולהשתנות, לא להיאחז בהרגלים ובקיבעונות ולא לפחד – ובסוף אני זו שאשתפן לעשות אתגר ספורט קטן?
בינינו, עם כל החשש מפני המילים "ריצה" ו"אימון", העובדה שחובב בשר מושבע כמו עידו יתנסה בטבעונות הלכה למעשה, הספיקה בשביל לשכנע אותי. הוא הודה שכל העניין האידיאולוגי לא ממש מדבר אליו, ובעיקר הסתקרן לראות איך ישפיע עליו התהליך מבחינה פיזית. החלטנו לצאת לדרך.
את האתגר של עידו היה קל מאד לתכנן – "אתגר 22" של עמותת אנונימוס התאים בדיוק למה שהוא צריך. 22 ימים של טבעונות מעשית, עם המון טיפים, מידע ואתגרים יומיים, שמסייעים לחוות את הטבעונות במלואה ובהנאה - ללא תשלום.
את קבוצת הפייסבוק הסטנדרטית שבה מתנהל בדרך כלל הפרויקט, החליפה קבוצת ווטסאפ קטנה, בה התכנסנו יחד עם רעות הורן, מנהלת הפרויקט והגר מילר, דיאטנית שמתמחה בתזונת ספורט, שליוו את עידו לאורך כל ימי האתגר.
כדי לתכנן את החלק שלי בעסקה, קיימנו פגישת הכנה בה השתתפה המאמנת האישית של עידו, צאלה עברוני. צאלה הסכימה לקחת אותי על עצמה כפרויקט למשך 22 יום ולא הסתפקה בזה – בשביל האתגר והלמידה, היא החליטה להתנסות בטבעונות יחד עם עידו.
תכנית האימונים שלי הייתה פשוטה, למי שיש לו בחיים מושג כמו "תכנית אימונים" – פעמיים בשבוע הליכות של שעה ("את לא תצטרכי לרוץ", הרגיעה אותי צאלה "אבל שזה לא יהיה הליכת קניון", הזהירה אותי) ופעמיים נוספות אימון כוח אישי בחדר כושר. חדר כושר!
צאלה שאלה אותי מה הכי חשוב לי להשיג במהלך האתגר הזה, מה מפריע לי - בטן? ירכיים? ואני בכלל לא חשבתי על זה, אלא דווקא על מטרה שנראתה לי חשובה בהרבה, הבריאות שלי. היה לי ברור שכדאי להתחיל לזוז ואל האתגר הזה התייחסתי, למרות הקיטורים, כאל מתנה והזדמנות. אז יאללה, יוצאים לדרך.
מתכוננים
אורי: קיבלתי מצאלה משימת טרום-אתגר, להתחיל בשתי הליכות שבועיות כדי להכניס את הגוף שלי לעניינים. עידו המליץ לי על האפליקציה שהוא משתמש בה שנקראת RunKeeper שמודדת את אורך המסלול והמהירות שאני צועדת בה. היתרון הגדול שלה מבחינתי היה בעיקר האפשרות לשלוח לקבוצה צילום מסך של סיכום הצעידה ולקבל בתמורה תגובות כמו "אלופה!" ו"כל הכבוד!".
בינתיים סיפרתי לד"ר צביה שיפר, שותפתי להרצאות בנושא תזונה ובריאות, על האתגר שלקחתי על עצמי. היא המליצה לי לעבור בדיקת כושר במאמץ לפני הכניסה לחדר הכושר, וכך הפעם הראשונה שלי בחיים על הליכון הייתה כשאני מחוברת לאלקטרודות בחדר צדדי בקופת חולים. אני הייתי מאד משועשעת מהסיטואציה, הטכנאית פחות, אבל מה אכפת לי כשהתוצאה הרשמית הייתה שקצב הלב שלי תקין ושהכושר שלי בינוני. בינוני זה הרבה יותר מנמוך.
עידו: רתמתי לאתגר את צאלה, מאמנת הכושר שלי, את אורי הטבעונית שנהנית יותר, כי סה"כ לא בא לי לסבול, רעות מרכזת אתגר 22 והגר התזונאית שאמורה לדאוג שנישאר שפויים בכל התהליך. כשהבנתי בפעם הראשונה על כמה דברים אני מוותר, זה לא היה לי פשוט. רק לפני ארבעה חודשים החלטתי שהגיע הזמן לעשות שינוי והכרתי את צאלה, מומחית בפרויקטים בעיתיים כמוני.
כשהגעתי אליה שקלתי 120 ק"ג והפעם אחרונה שרצתי הייתה אי שם בתחילת שנות ה-2000. במהלך החודשים האלה הורדתי 25 ק"ג, התחזקתי ומעל הכול התחלתי ליהנות מאד מלעשות כושר. אבל התוצאה של זה הייתה שבשבילי לוותר על מוצרים כמו טונה, ביצים וקוטג' אומר שאין לי ארוחת ערב. לא היה קל להכניס לתוך הסיטואציה הזאת גם טבעונות.
ביום שישי, יומיים לפני האתגר, חגגתי במסעדה ואכלתי הרבה בשר, נפרדתי ממנו לתקופה או יותר. ביום שבת - מנקים מקרר. ביצים החוצה, קוטג' החוצה, חלב החוצה - הגיע הזמן לנסות את התחליפים, כי בלי קפה בבוקר אני בבעיה. לקחתי חלב סויה עם ובלי סוכר.
הפעלתי את מכונת האספרסו ובדקתי איך יוצא קפה הפוך. החלב בלי סוכר היה לי לא טעים, עם סוכר היה סביל, החלטתי שזה יהיה החלב שלי בקפה ל-22 יום הקרובים. הדבר היחיד שביאס אותי בעניין הוא שמהיום חלב יעלה לי יותר. ביום ראשון – מתחילים את האתגר, 22 ימים זו תקופה לא קצרה, מעניין איך יעבור.
מתחילים
אורי: אחרי שבועיים של הכנה, שכללו הליכות מהירות דו-שבועיות בפארק הירקון, כבר הרגשתי סופר-ספורטיבית, במיוחד בזכות המחמאות מחברי הקבוצה. הצטיידתי באוזניות, טייץ של היוגה ונעלי ספורט ישנות והרגשתי בבת אחת שעברתי צד, הפכתי לאחד מהאנשים האלה שהולכים בפארק! הופתעתי לגלות שלא היה לי מאד קשה והשתדלתי בכל פעם להאיץ את הקצב הממוצע.
המסקנות הראשונות שלי היו שאסור להפחית בחשיבות של המוזיקה שבוחרים להליכה, שאין דבר כזה חזק מדי כשמדובר על קשירת שרוכי נעליים או איסוף שיער, ושגם אנשים כמו ערד ניר וג. יפית מזיעים כשהם מתאמנים בפארק. היו לי גם המון שאלות קריטיות – לעצור לשתות? לא לעצור לשתות? בהתחלה עצרתי לשתות בברזיה (לא לשכוח לעצור את האפליקציה), אחרי זמן מה כבר ויתרתי על זה ושתיתי רק בסיום.
ואז, כשהייתי בטוחה שאני עוברת את האתגר הזה בקלילות, הגיע המפגש הראשון עם צאלה. יותר נכון, עם המשקל של צאלה. מדובר ברב-משקל מתוחכם, שחוץ מסתם להגיד כמה אני שוקלת (שוק!) גם מתריע מפני חריגות ב-BMI, אחוזי שומן, מסת שריר ועוד כל מיני אותיות. אה, וחילוף חומרים. הכול היה ממש לא משהו, מה שדי מתאים לעובדה שאני גרגרנית לא קטנה, שעובדת בלהכין ובלטעום אוכל.
צאלה הציבה לי יעדים לסיום האתגר - להצליח לרוץ עשרים דקות רצוף (רגע, לא אמרנו שאני לא אמורה לרוץ? עבדו עלי) וגם להוריד שני קילו במשקל. היא שרבטה לי על דף כל מיני הנחיות לגבי איך אני אמורה לאכול, שזה מבחינתי משהו שעד היום מעולם לא עשיתי – להתאפק, אבל ממש. למשל להוסיף לסלט או לתבשיל שמן זית עם כף. בחיים לא מדדתי כמה שמן אני מוסיפה. בנוסף, הייתי צריכה לכתוב מה אני אוכלת בכל יום. החלטתי לקחת את זה ברצינות וקניתי המון תפוחים, שקדים ותמרים, כדי שיהיו לי נשנושים שמקובלים על צאלה בין הארוחות.
עידו: כשהגעתי לבית הקפה שבו אני שותה כל בוקר וביקשתי קפה עם חלב סויה, הברמן עשה לי פרצוף, אנשים ממש הופתעו ושאלו אותי מה קרה. בפעם הראשונה התחלתי להסביר לאנשים סביבי על האתגר שלקחתי על עצמי.
משם המשכתי למסעדה. כבר חמש שנים אני שותף במסעדות שמגישות אוכל ביתי בריא, ללא חומרים משמרים וללא טיגון. כך שהגוף שלי רגיל לקבל אוכל טרי ובריא, אבל מנה טבעונית לארוחת צהריים זה משהו שלא אכלתי אף פעם. בגיל תשע "הלשנתי" לאבא שלי שאמא נתנה לנו לאכול פיצה במקום עוף לארוחת צהריים, זו רמת האדיקות שלי ושל רוב האוכלוסיה בנושא הזה.
מכיוון שב"ליב" יש מענה טבעוני רחב, ידעתי שלארוחת בוקר וצהריים אני מסודר. ביום ראשון יש שניצל תירס טרי ואפוי, מנה מעולה שאכלתי עם כף אורז, ירקות צלויים ומרק עדשים כתומות. הבעיה התחילה בערב. אין לי כוח לבשל, להכין חביתת עדשים וכל מיני דברים כאלה. אני מסתפק בחצי אבוקדו עם שתי פרוסות לחם קל.
בכתבה הבאה - איך עברו הימים על שני המאותגרים. 
