ואז הקטנה שלי השוותה אותי לדוב פדינגטון
לג'ינג'ית נשבר מזה שאני שמן. לא הכניעה אותה רופאת המשפחה, שראתה את תוצאות בדיקות הדם שלי ושלחה אותי לעשות שוב "כי זה לא יכול להיות", ובסיבוב השני שאלה אותי אם זה באמת שלי או שהאחות לקחה בטעות דגימה מסמבוסק. הכניעה אותה הבת שלנו
הטורים של רון רוזן:
אבא לא עבד, מתוקה שלי. אבל כן חי במינוס
עדיין מובטל רק עם הפרעה אישיותית חדשה
לג'ינג'ית נשבר. לא הכניעה אותה רופאת המשפחה, שראתה את תוצאות בדיקות הדם שלי, ושלחה אותי לעשות שוב "כי זה לא יכול להיות", ובסיבוב השני שאלה אותי אם זה באמת שלי או שהאחות לקחה בטעות דגימה מסמבוסק. הכניעה אותה הבת שלנו. זה קרה כשחזרתי איתה מסרט קולנוע לפני שבועיים והיא גוללה בהתרגשות את מהלך העלילה בפני אמא שלה, בלי להחמיץ אף פרט.
זה נמשך אגב מעט יותר זמן מהסרט המקורי. ואז היא סיכמה בחיוך: "אמא, הדוב פדינגטון עושה המון בלגאן והוא גם מצחיק ושמן כזה כמו אבא". כשהקטנה הבינה שזה מעצבן אותי, היא גם חיברה שיר "אבא דובון שמן כמו פדינגטון, ונה נה נה סחלי מי נה נה". דגדגתי אותה עד שהיא כמעט לא הצליחה לנשום בתקווה שהשיר יעלם. זה לא עבד, ובעיניה נותרתי פדינגטון.
כשהילדים נרדמו, הג'ינג'ית הכריזה "אתה הולך למפגש בקבוצה של חלי ממן מחר". "ממש", עניתי. "את יודעת שאני לא מאמין בשטויות האלה, תשכחי מזה". אבל פתאום הופיעה אצלה נחישות לא אופיינית. "תהיה שם בשש. רשמתי אותך, זזה לישון", אמרה ונבלעה במסדרון. "אני לא מתכוון ללכת, אז חבל שרשמת, ומה את קובעת לי עובדות, תגידי?" צעקתי לכיוונה. היא המשיכה לצעוד ורק סיננה "אתה הכי הולך. לילה טוב, פדינגטון".
להיות רובוטריק חטוב
למחרת בשש בערב בדיוק, נשקלתי בפעם הראשונה אחרי כמעט שנתיים וגיליתי כמה נורא המצב שלי. התיישבנו במעגל והמדריכה החלה לספר על עצמה בחיוך. היא היתה פעם משאית אמיתית ובטרנספורמציה מעולם הרובוטריקים - הפכה לאישה החטובה שהיא היום. זה נשמע ממנה קליל בצורה שמייד עוררה אצלי חשד. ואז היא הסבירה את השיטה, לאכול 6 ארוחות ביום, ולהישאר שבעים תמיד. "מעולה", חשבתי, בתור מי שהחיים שלו הם סוג של ארוחת טעימות מתמשכת, נראה שלשווא הייתי נגטיבי. 6 ארוחות ביום, איזה פינוק, כרגע אני עומד על 8 ביום ממוצע, ובחישוב מהיר אם אוותר רק על 2 אהיה רובוטריק חטוב כמוה. אז זהו, שלא. כי ההגדרה של חלי ממן ושלי למושג "ארוחה" היא שונה בתכלית מסתבר.
<<< כל העדכונים - גם בפייסבוק של ערוץ יחסים >>>
חזרתי הביתה שפוף עם חוברת החוקים ביד. הג'ינג'ית באקט של פרגון, הכינה לי רבע כרוב חתוך. בלי רוטב. דפדפתי בחוברת מיואש וגיליתי שאם אני מוסיף לזה כוס מים זה נחשב לארוחת ערב. איזה זין. 6 ארוחות עאלק. "אין לי סיכוי", אמרתי לה. "היי, תראה", היא דפדפה בחוברת וניסתה לנחם. "כתוב פה שמחר בבוקר אתה יכול לאכול מעדן". "וואו, מרגש. כבר הגעת לשורה שכתוב שזה חייב להיות אפס אחוז שומן ושאם אני שותה ליד זה כוס מים זה נחשב לארוחת בוקר?", שאלתי בכעס, והוצאתי בהפגנתיות גביע של בן אנד ג'ריס מהמקפיא והרחתי אותו כדי להתנחם.
"אתה מגזים", היא הקניטה, "אתה לא חייב להריח את כל הגביע בערב אחד, תריח כל יום טיפה וככה תהנה ממנו יותר". התעלמתי, שתיתי כוס מים והלכתי לראות טלוויזיה רותח מזעם שרק שמן רעב יכול להבין.
השבוע עבר לאט. חשבתי רק על אוכל. ניסיתי ערב אחד ללכת לשחק כדורסל, כי מה לעשות שלהשפיל את עצמי ב-ynet לא שורף קלוריות, אבל מההליכה למגרש כמעט נגמרתי, אז רצתי הביתה וירדתי על חצי אגס. ככל שעברו הימים, התחלתי לסגל לעצמי את עולם המושגים המעוות של החוברת, כי אם יש דבר אחד טוב במבנה האישיות השמנמנה שלי הוא שאני תחרותי טיפה יותר ממה שאני גרגרן. אז אם לא בשביל הבריאות, לפחות כדי לשמור על האגו. אני לא אהיה הלוזר היחיד שעלה במשקל כבר בשבוע הראשון שלו ולא אהיה הבדיחה של הקבוצה. להפך.
הורדתי כמעט 4 קילו בשבוע הנורא הזה, ואם מישהו ראה את שמחת החיים שלי הוא מתבקש לשלוח לי אותה בחזרה, אם אפשר עם איזה שוקולד קטן. אני מורעב ותשוש. כולם בקבוצה מחאו לי כפיים בטרוף. רק המדריכה הצהיבה מקנאה ואמרה שזה מהיר מידי ומדאיג. היא גם הוסיפה, בחוסר פרגון מובהק, שהתלונות שלי על אובדן תחושה בידיים מרוב רעב ועל זה שכל השיניים התחילו להתנדנד לי, מעט מלחיצות אותה.
היא לא יודעת עם מי יש לה עסק, הפראיירית. גם אם זה אומר שצריך לחיות על קליפות של גמבה מעכשיו, עליי אף אחד לא יצחק .לא בקבוצת התמיכה לשמנים ולא בכלל. טוב נו, חוץ מבבית, שם כולם עדיין קוראים לי פדינגטון.
לפנייה לכתב/ת 
