בשירות בלאט: בלוג פלייאוף ה-NBA
בלילה שבו התבשר כי איבד שניים משחקניו, מאמן קליבלנד לפחות היה יכול להתנחם בצרות שהבאקס עושים ליריבה הבאה שלו. וגם: ההתעלות של דרון וויליאמס, ה"דווקא" של רג'ון רונדו והמאזן המושלם של הקליפרס במשחקים עם הגב אל הקיר. בלוג הפלייאוף מתכונן למאני טיים
רגע לפני שהקבוצות הטובות יותר מורידות את השאלטר על יריבותיהן בסדרות השונות, התקבצו הלילה (בין שני לשלישי) האנדרדוגיות והשמיעו קול בסיבוב הראשון של הפלייאוף. עד כמה חזק הוא היה? בואו תראו.
הלילה שהיה
המופע: ברוקלין – אטלנטה 115:120, אחרי הארכה (2:2 בסדרה)
ברוקלין היא מסוג הקבוצות שאוהבים לא לאהוב, מכמה סיבות. אומרים שהיא קצת משעממת. שאין לה אופי. שבעיר בעלת תוצרת כדורסל כל-כך נמוכה, היא צריכה יותר מכמה שחקני כדורסל טובים.
הלילה, כשהיא עם הגב אל הקיר, היא ענתה לחלק מהטענות הטיפוסיות נגדה כשהפכה את הסדרה שלה עם אטלנטה (שאיבדה את אל הורפורד בעקבות פציעה בזרת) לשנייה סך-הכל שנמצאת ב-2:2. אף אחד לא היה מהמר שהיא תצליח לנצח פעמיים תוך יומיים את העומק של ההוקס, בטח לא אחרי ההחמצה הגדולה במשחק מספר 3.
אבל סדרה היא סדרה היא סדרה, ודרון וויליאמס, האיש שהיה חתום על ההחטאה הקריטית ההיא, הוא גם האיש שעשה בשביל הקבוצה שלו את התיקון. עם מופע מחשמל של 35 נקודות (כולל שלשת קלאץ' יפהפייה), 16 נקודות ברבע האחרון (2 פחות מהתפוקה שלו בשלושת המשחקים הקודמים) ו-7 אסיסטים הוא חילץ את חבריו מפיגור 12 בחצי השני, והסתכל לקייל קורבר, שהחטיא שלוש זריקות לשלוש בשתי התקפות רצופות בהארכה, בלבן של העיניים. אה, כן, והיה שם עוד מישהו שעזר לנטס לכפות שוויון. קוראים לו אלן אנדרסון. זה שאיבד כאן אליפות.
הכבוד: פורטלנד – ממפיס 92:99 (1:3 לממפיס בסדרה)
פורטלנד נלחמה פחות על הזכות לחזור לסדרה ויותר על הכבוד, ונדמה שלפחות אותו היא הרוויחה בזכות הניצחון הזה. דמיאן לילארד פרק תסכול של שבוע עמוס החטאות עם עוד קצת החטאות (הפעם רק 11), אבל גם עם כמה זריקות שנכנסו בזמן הנכון.
ממפיס הביאה איתה למודה סנטר בעיקר את הנונשלנטיות שלה, ומצחיק שזה לא היה רחוק מלהספיק לה מול היבלות שהבלייזרס גידלו בימים האחרונים. פורטלנד נזכרה איך זה לרדת להפסקה ביתרון (דבר שלא קרה לה כבר 20 ימים). גם זה משהו. בעוד יומיים הדובים חוזרים לחיק אולמם הביתי, וצפויים להתחיל את ההכנות לקראת מפגש הטיטאנים עם גולדן סטייט בחצי הגמר האזורי. הפופקורן כבר במיקרו.
הזרקור
הבשורה: מילווקי – שיקגו 88:94 (2:3 לשיקגו בסדרה)
דייויד בלאט שם צעיף של מילווקי על הצוואר בתקווה שהבאקס יתישו לפאו גאסול את הנשמה. וינצחו, כמובן. לשמחתו שני הדברים קרו, והוא הצליח לשאוב סיבה אחת להתעודד ממנה מלילה מבאס שסיפק לו שני כאבי ראש חריפים (עליהם נרחיב בהמשך) תוך חצי שעה.
לא הרבה חשבו שמילווקי הנאיבית מסוגלת לנצח בשיקגו, בטח לא אחרי שנראה כאילו נגמרה לה התחמושת עם סל הבאזר המזליקי שהציל אותה רק 48 שעות קודם לכן. אבל היא עשתה את זה, ושוב היה זה דריק רוז שעזר לה במשימה. אחרי שבמשחק הקודם הוא ראה איך ג'ריד ביילס מתחמק ממנו פחות מ-2 שניות לסוף וקובר ביטר באזר, הפעם הוא התעקש ללכת עם הכדור לצבע בתזמון רגיש (פחות מ-40 שניות לסוף, בפיגור ארבע) ולקבל חסימה לפנים מיאניס אנטטוקומפו. רוז נתן (במשחק 1 ו-3), רוז לקח (במשחקים 2 ו-4). מילווקי דוחה את הקץ עבור בלאט, ומעכבת את הסדרה המסתמנת של קליבלנד עם שיקגו ביומיים לפחות.
מחלקת הפרומו
אפס ביחסי אנוש: דאלאס – יוסטון, משחק מספר 5, 03:00 (1:3 ליוסטון בסדרה)
היא אולי לא תזכה בתואר סדרת הסיבוב, אבל המאצ'-אפ הטקסני בין דאלאס ליוסטון הוא מרתק מכל כך הרבה בחינות, שזה בכלל לא משנה שיוסטון כנראה תשלח את דאלאס לים מחר בבוקר. כמה סיפורים מסתתרים מתחת לפני הזקן העבות של ג'יימס הארדן או הבלורית של דירק נוביצקי, תבחרו אתם מה לקחת.
אפשר להתעסק במלאכת הריכוז המפתיעה של ג'וש סמית' במשחק השני (9 אסיסטים, רק חמישה במשחקים 1 ו-3) ולמופע השלשות שלו במשחק הרביעי. אפשר לגעת גם בג'יי ג'יי בראה, שאחרי 17 נקודות ו-13 אסיסטים במשחק האחרון (לראשונה קולע בספרות כפולות בפלייאוף) הזכיר לכולם למה הוא פלט בשעתו את גל מקל מהסגל של ריק קרלייל. אסור להתעלם גם מהקאמבק הדורסני של דוויט הווארד, ששואב 12.8 ריבאונדים בממוצע למשחק בסדרה (וטוען לתואר מלך הכדורים החוזרים של הפלייאוף).
ואפשר לקבוע שהאייטם המעניין מכולם הוא זה שקשור דווקא לשחקן שכבר לא משחק בסדרה הזאת. והוא בכלל לא מגיע מיוסטון, אלא מהצד השני של הכביש. הנחיתה
של רג'ון רונדו אצל המאבריקס הייתה נראית בהתחלה כמו מהלך מנצח עם ריזיקות לא גבוהות. סוג של ווין-ווין - רונדו קודם לקבוצה עם אספירציות גבוהות מאלה של בוסטון הצנועה, דאלאס קיבלה מנהל עבודה איכותי עם רצון להוכיח את עצמו. ממצב שבו שני הצדדים יכולים רק להרוויח, יצא שהתועלת שהם הפיקו מהחיבור המשותף התבררה כפחותה והתוצר הסופי שהם מניבים ביחד לא עולה על סך שני החלקים שמרכיבים אותו.
רונדו, שחקן עם לבה בעיניים וזריזות ידיים ששוטף את המגרש עם כריזמת המשחק שלו, הפך תחת קרלייל לרכז אפאתי ומעופף שלא עובר את החצי אחרי 8 שניות, מאבד שחקנים בהגנה ונראה כאילו הוא עושה דווקא. ב-ESPN הגדילו לעשות לפני תחילת הסדרה עם יוסטון ופירסמו כתבה על רונדו שכותרתה הייתה: טוב במספרים, לא עם אנשים.
כמו נבואה קוסמית, עמוק בתוך הפלייאוף, פתאום מגלים שהחיבור בין רונדו לדאלאס מעולם לא היה כפוי יותר. בשני משחקיו בסדרה הוא הספיק לקלוע במצטבר 19 נקודות. במשחק הראשון הוא היה בעל מדד הפלוס-מינוס הנמוך על הפרקט (מינוס 25!). בשני שיחק רק 10 דקות וקלע 4 נקודות, עד שגמר את חלקו העונה בעקבות פציעה מסתורית בגב. פלא שלפי דיווחים סותרים הוא כבר סגור בלייקרס, לאיחוד שמסתמן כמו תאונת דרכים יקרה עם קובי ברייאנט?
מה שקורה באוהיו
בוסטון – קליבלנד 101:93 (0:4 לקליבלנד בסדרה)
דווקא בסדרת חצי הגמר הראשונה שלו בחיים, נכפה על דייויד בלאט לעשות מתיחת פנים לחמישייה שלו.
פחות מ-48 שעות אחרי תרגיל נעילת הכתף שביצע אולייניק על קווין לאב, כבר ברור שהפציעה של מספר 0, שייעדר למשך כל סדרת חצי הגמר, היא בגדר אירוע משנה עונה. תוסיפו לזה את ההשעייה של ג'י אר סמית' לשני המשחקים הקרובים, ותקבלו מבחן מלחיץ ראשון העונה שעומד לפתחה של קליבלנד. אירוני שבין רצף תרגילי הקראטה שקיבלנו במשחק החותם של סדרת המכות שלה עם בוסטון, שני המקרים האלה היו מהפחות מופרעים. אלא שהקאבס לא יכולים להתנחם בזה, וגם לא לחגוג את ההעפלה בלי להסתכל על חצי הכוס הריקה.
הנסיבות חזקות יותר מכל חיוך, וכרגע יש להם יותר צרות על הראש מסיבות לשמוח ויותר מינוסים מפלוסים. התפוקה המתדלדלת של הספסל תצטרך להשתפר עם חסרונם של לאב וסמית', שתרמו 18.3 (עד המשחק האחרון) ו-9.8 נקודות בממוצע בסדרה בהתאמה. סמית' קטע לעצמו את המיני-מומנטום שהצליח לייצר עם אקט מטופש שגמר לקראודר את הברך (למרות שהוא בכלל ניסה להעיף לו את הגבה) וגם העובדה שהקבוצה שלו טיאטאה את בוסטון במפגש הרביעי איתה לא באמת יכול להרגיע אותה. אחרי הכל, ניצחון בשמונה הפרש על קבוצה שפגעה רק ב-3 מ-23 לשלוש הוא לא יותר מסימון וי.
בלאט מודאג משום שגם הוא יודע שגורל העונה הזאת יוכרע על איכות הצוות המסייע של לברון, ולא בהכרח על לברון עצמו. תשאלו את ריי אלן (שתמיד היה שם כדי להחזיק את הראש של המלך מעל המים במיאמי) ואת קאווי לאונרד (שגם בלי להיות חלק מאף שלישיית כוכבים הפך לאקס פקטור המוכח של סן אנטוניו). שניהם ראו את הכוכבים שלהם מנסים ליצור לעצמם בידודים ומהלכים אישיים, ובאו לעזרתם כשגילו שהם לא יכולים לבד לפצח קבוצה בסדרה של הטוב משבעה.
כעת, כשהביג 3 יצטמצם לביג 2, אותו סמית', למשל, שגם ככה הולך להתקזז מהרוטציה של בלאט למשך שני משחקים, יהיה חייב כשיחזור לעבור מאגף השטויות והטראש-טוק לאזור של השלשות והמעשים החיוביים. עד אז בלאט יצטרך לפשפש עמוק יותר בספסל כדי למלא את החלל שנוצר לו. ואולי יחד עם הקהל באוהיו, בהנחה שהוא ישתחרר ממעטה הנימוס הטיפוסי שלו ויתחיל להטריף, קליבלנד תוכל להתחיל לחשוב על דרישת הסף שלה בעונה הזאת – גמר המזרח.
הציטוט
"לעשות סוויפ אחרי שבאת כאנדרדוג זה חתיכת מסר" (פול פירס אחרי ה-0:4 של וושינגטון על טורונטו, שהשלים עבור הוויזארדס ניצחון חלק ראשון בהיסטוריה של המועדון. תמיד יש פעם ראשונה).
המספר הנוסף
7 ניצחונות היו לקבוצה של דוק ריברס במשחקי פלייאוף כשהיא בפיגור 2:1 לאורך ההיסטוריה (מתוך 7 משחקים). אחרי שלשום יש לה כבר 8.
קלטתם ש...
השימוש המחריף של השופטים במוניטור הפך לסוגיה מעוררת המחלוקת של הפלייאוף הזה? מאז הוא נכנס לחיינו קרו שני דברים, האחד מצוין והשני בעייתי: מצד אחד כבר אין שריקות שמתבססות על האינסטינקטים של השופטים וחדות העיניים שלהם. השכר בצד זה הוא המחיר שהצופים נאלצים לשלם – והוא לראות מופעי טרחנות בתדירות גבוהה מדי, ומשחק שנתקע כל שתי התקפות מפאת הצורך לבדוק בהילוך החוזר איזה שחקן נגע אחרון בכדור. גם אם ההכרעה האמורה לא אקוטית מדי, ולא תקבע את התוצאה הסופית של המשחק. אפילו לא של הרבע. נקודה חדשה למחשבה עבור אדם סילבר לקראת דיוני הקיץ הקרבים.
לפנייה לכתב/ת 
