סאגת סופו: סיטואציה בלתי נסבלת / מליניאק ברביעי
כולם יודעים שסופו אוהב לאכול, אבל במכבי כועסים עליו שהוא אוכל יותר מדי. כולם יודעים שהוא דורש יחס מיוחד, במכבי כועסים עליו כשהוא עושה שביתות יווניות ולא מגיע למשחק או לחגיגה שאחרי הזכייה בגביע המדינה. מה קרה, לא ידעתם שזה חלק מהדיל?
סופוקליס שחורציאניטיס הוא השחקן שמדברים עליו הכי הרבה יחסית לדקות שהוא משחק. אם מערכת היחסים שלו עם מכבי תל אביב לא הייתה עצובה, זה היה מצחיק. כמו זוג שלא רוצה לחיות ביחד אבל נשאר לסבול באותה דירה, מכבי וסופו תקועים זו עם זה בסיטואציה בלתי נסבלת. במכבי יודעים שסופו, כשהוא בכושר, שובר שוויון מול כל קבוצה בישראל ובאירופה. לפעמים האיש הגדול מספיק לעשות ב-12 דקות (לפני שנגמר לו האוויר) יותר מאשר שחקנים אחרים עושים ב-29 דקות.
כולם יודעים שסופו אוהב לאכול, אבל במכבי כועסים עליו שהוא אוכל יותר מדי. כולם יודעים שהוא דורש יחס מיוחד, במכבי כועסים עליו כשהוא עושה שביתות יווניות ולא מגיע למשחק או לחגיגה שאחרי הזכייה בגביע המדינה. מה קרה, לא ידעתם שזה חלק מהדיל?
"גורם במכבי" אומר שסופו צריך להגיד תודה על ההזדמנות שקיבל, כי שום קבוצה לא תיגע בו אם מכבי תחתוך אותו. יכול להיות שהוא צריך להגיד תודה, אבל כשהוא נותן מרפק לפרצופו של שחקן יריב ותורם להפסד מול קבוצה הכי גרועה בליגה, ניקולה וויצ'יץ' ושמעון מזרחי נזעקים להגן עליו, ומטילים את האחריות על הפרובוקטור מגלבוע/גליל ועל השופטים שלא מגנים על סופו.
שחקנים זרים של מכבי ת"א היכו, דרסו, שתו, השתוללו, רמסו אנשים בטריבונות, ותמיד היה איזה פרובוקטור שהתגרה בהם. וויל ביינום, סופו, דאור פישר, ארל, דייויד בנואה, שוב סופו, כולם היו קורבנות. מצד אחד מתים להעיף את סופו לכל הרוחות, גם לגמול לטראבלמייקר על הצרות שהוא עושה, וגם להמשיך לחסוך את המשכורת שלו. מצד שני, האינסטינקט הוא להאשים מישהו אחר, כי התוקפן הוא "משלנו".
וויצ'יץ' מתלונן שהשופטים נותנים להרביץ לסופו כי הוא גדול. האמת שלא רק שהשופטים לא מחמירים איתו, הוא עוד מבצע מינימום 20 עבירות במשחק, כי כל מגע שלו עם יריב הוא פאול. השופטים מבינים שאם ישרקו כל נגיעה הוא לא ישרוד ארבע דקות. כשאותו סופו היה אויב אדום באולימפיאקוס, הצהובים היו מתלוננים שהשופטים נותנים לו לדחוף ולהרביץ חופשי. מאז שהוא צהוב, הוא הפך לקורבן.
לשיקגו בולס היה את דניס רודמן, שבלעדיו מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן לא היו זוכים באליפות. כשרודמן דרש לנסוע ללאס־וגאס להמר יום לפני משחק האליפות ביוטה, פיל ג'קסון נתן לו אישור והצמיד לו מלווה צמוד שהלך איתו אפילו לשירותים.
מכבי ת"א לא יכולה להתייחס לסופו כמו לעוד שחקן, ולצפות שיהיה כמו כולם. נמאס לכם מהשיגעונות של שחורציאניטיס? חשוב לכם הדימוי הנקי? אין בעיה, שימו בסיכון את האליפות ושלחו אותו הביתה. אבל ללכלך עליו בעילום שם ולהשאיר אותו בקבוצה - זה לא עובד. When you have to shoot, shoot. Don't talk!
היד של אברמל'ה
בתחילת השבוע הלך לעולמו כדורסלן גדול, סמל ספורט ירושלמי ואחד הקלעים הנדירים במקומותינו. אברהם הופמן ז"ל היה עוצם עין ימין בלתי מכוונת, וצולף מכל בלטה בכל מזג אוויר. זה היה בזמנים שעוד שיחקו במגרשי בלטות פתוחים, עם כדורי גומי ביציים.
מכבי ירושלים הייתה קבוצה גדולה בשנות ה־60'. בליגה שיחקו רק ישראלים, ותאמינו לי, היא נראתה בסדר גמור. מכבי והפועל ת"א היו ספינות הדגל, וכל השחקנים המובילים התנקזו אליהן. חיימון שטרקמן הועבר ממכבי ר"ג למכבי ת"א, אחרי שקלע נגדה 36 נקודות. דוד קמינסקי (הסמל של הפועל ירושלים), גרשון דקל מגליל־ים, עמי שלף מגבעת ברנר ואורי שטרן מגבעת חיים עברו להפועל ת"א. הופמן הגיע ממכבי ירושלים למכבי ת"א.
יחד עם שטרקמן, תני כהן־מינץ, גדעון פרייטג, סבי בן בסט, דוד פריש ואמנון אבידן, אברמל'ה הופמן הפך למרכיב חשוב באחד ההרכבים הגדולים של כל הזמנים. ב־1966 הצטרף טל ברודי והקפיץ את הקבוצה קדימה באירופה.
המסע האירופי המפואר הראשון ב־1967 התחיל ב"נס בדאלונה". הפסד בחוץ בהפרש 32 נקודות, ניצחון בהפרש זהה בגומלין, וניצחון כעבור יומיים במשחק השלישי. גמר גביע אירופה למחזיקות גביע נערך ביד אליהו הפתוח. מכבי ניצחה את איניס וארזה בהפרש נקודה, אבל זה לא הספיק מול הפסד של עשר נקודות בחוץ.
כשהופמן הגיע לת"א, האימונים התקיימו עדיין במגרש הפתוח ברחוב מכבי. קבוצות היו מתאמנות רק שלוש פעמים בשבוע, אבל כל אימון של יהושע רוזין היה נמשך שלוש שעות. בשלב מסוים שמלוק מחרובסקי היה מאבד סבלנות,
שולח את "פטקה" האפסנאי לכבות את התאורה, ורוב השחקנים היו חומקים למקלחות בחסות החשיכה.
כשהיינו יוצאים מהצגה ראשונה ב"אוריון", יהושע היה מסתובב ברחוב, מנסה להיזכר איפה החנה את המכונית, והופמן היה צולף בעלטה. לוקח שק מלא בכדורים לפינה השמאלית של המגרש וקורע רשתות. קליעה מהפינה במגרש מכבי הישן הייתה משימה בלתי־אפשרית, כי המגרש היה בנוי בצורת מקבילית. הקהל היה מצטופף על המדרכה מעבר לגדר הרשת, והופמן היה מכריז: "תהיו בשקט ותשמעו רשת זזה", וצולף כדור אחרי כדור חלק לרשת לאור תאורת הרחוב.
כשאני רואה היום שחקנים שמרוויחים מאות אלפי דולרים לעונה, שלא מסוגלים לקלוע אפילו זריקת עונשין אחת מתוך שתיים, אני נזכר בסוללת הקלעים שהייתה פה לפני 30 ו־40 שנה.
בקיץ הייתי מעביר מחנות כדורסל לנוער עם אברמ'לה, גרשי דקל ועוד רבים וטובים. היינו מדברים כדורסל מסביב לשעון, ולפעמים היה מתפתח בחדר האוכל ויכוח. מישהו היה מסביר למה הסל הנמוך באוסישקין הוא "קל", אחר טען שהטבעת בסל הצפוני ברמת השופט היא קפיצית. הופמן היה מסכם את הדיון כך: למי שקולע סלים חלקים אין סל "קשה". במקום לבלבל את המוח תלמדו לקלוע.
מעט מדי שחקנים ישראלים מתפתחים בשנים האחרונות. הליגה מוצפת בזרים. מכבי ת"א היא דיירת קבע בצמרת האירופית, אבל במקרה הטוב פותחת עם יליד ישראל יחיד בחמישייה. פעם היה פה שמח, לפני שנולדתם.
לפנייה לכתב/ת 
