כך הפך משרד הביטחון לסוחר נדל"ן / דעה
תהליך פינוי מחנות צה"ל מהמרחב העירוני לנגב עולה לכותרות בעיקר בהקשר של משבר הדיור ופיתוח הפריפריה. רק חבל שבסופו של דבר התשואה שמקבל משרד הביטחון מנכסיו חשובה יותר מאשר צרכי האזור או המקום בו מצוי הנכס
מעת לעת, ובמיוחד בשנים האחרונות, נושא פינוי מחנות צה"ל ומערכת הביטחון מהמרחב העירוני עולה לכותרות בהקשר של משבר הדיור ופיתוח הפריפריה: השטחים המתפנים יגדילו את היצע הקרקע לבנייה למגורים; והעברת יחידות צה"ל מהמחנות במרכז הארץ לבאר שבע וסביבתה יסייע בפיתוח יישובי הפריפריה.
עוד על פינוי מחנות צה"ל בערוץ הנדל"ן :
- מחלוקת בממשלה מעכבת מעבר צה"ל דרומה
- נתניהו: "אין לכם דירה בנגב - קנו עכשיו"
- החל פינוי מחנה צריפין לעיר הבה"דים
- הממשלה תקים חברה לפינוי בסיסי צה"ל
- פינוי מחנות צה"ל: שדה דב יפונה ב-2017
מדינת ישראל זכתה בירושה נאה משלטון המנדט הבריטי, שכללה בין היתר מאות מחנות צבא שנמצאו ברחבי הארץ, ובעיקר לאורך מישור החוף ובעמקים. חלק ממחנות אלה, שלא נדרשו לצה"ל עם תום מלחמת העצמאות, הועברו כבר אז לשימוש אזרחי.
הכוונה להרחיב את פינוי מחנות צה"ל מהמרחב העירוני נדונה במטה הכללי של צה"ל עוד בשנות ה-70 של המאה הקודמת. הרעיון המקורי היה לפנות מחנות ישנים מאותה ירושה מנדטורית, אשר נמצאו במקומות שהפכו במרוצת השנים לאזורי ביקוש אזרחי בעיקר בערים ובסביבתן, אך לא רק בהן. מחנות אלה הפכו במשך הזמן לעורפיים ולא פונקציונליים לנוכח השינויים השונים של פריסת צה"ל.
התפישה הייתה להמיר מחנות ישנים ששטחם נדרש לצורכי פיתוח אזרחי, במחנות חדשים באזורים הסמוכים לגבולות או בפריפריה, בהם ערך הקרקע נמוך ויש אף עניין לאומי לחזק אותם. כוונה זו לא מומשה, בין היתר בעקבות אירועים מדיניים וביטחוניים שהתרחשו במשך יותר מעשור: מלחמת יום הכיפורים ושיקום צה"ל, הסכם השלום עם מצרים והעברת צה"ל מסיני לנגב ולגבול המזרחי, מלחמת לבנון הראשונה וההתרחשויות אחריה עד קביעת רצועת הביטחון בדרום לבנון.
במחצית השנייה של שנות ה-80 הוחלט להתניע את תהליך פינוי מחנות בעיקר מאזור חיפה ותל-אביב, וגם בשלב זה המימוש היה מועט. בקיץ 1993 הממשלה בראשות יצחק רבין החליטה לקדם את תהליך פינוי המחנות במתווה רחב יותר. אולם מאז במשך כ-25 שנה המציאות הייתה אחרת: היישום עמד ביחס הפוך לרטוריקה. נכון לימינו, רוב המחנות נותרו במקומם וחלק מאלה שפונו או ננטשו, נזנחו ומהווים מפגע סביבתי, בחלקו אף חמור.
תהליך פינוי מחנות צה"ל קיבל דחיפה ב-2011
תהליך פינוי המחנות קיבל שוב דחיפה בשנת 2011 בעקבות פרסום דו"ח מבקר המדינה, שכרך נושא זה עם מעבר יחידות צה"ל ממחנות במרכז הארץ לנגב. זמן קצר לאחר פרסום דו"ח זה, הממשלה - שאף היא כרכה את פינוי המחנות עם המעבר לנגב - קבעה את ההסדר למימון עלות פינוי המחנות, מקורות התקציב ולוח הזמנים ליישום הפינוי.
בראשית ינואר 2015, בעיצומה של מערכת הבחירות, ממשלת המעבר החליטה לקדם את נושא פינוי מחנות צה"ל במרכז והעברתם לדרום הארץ באמצעות הקמת חברה בבעלות ממשלתית, שתהיה זרוע ביצוע של משרד הביטחון ובאחריות שר הביטחון.
החברה תפנה את בסיסי צה"ל, תנהל את בניית הבסיסים החלופיים בנגב בהתאם לפרוגרמה שיקבע משרד הביטחון, וגם תעסוק במקביל בתהליכים האזרחיים הנדרשים למעבר צה"ל לנגב, כמו פיתוח תשתיות תחבורה, מתן פתרונות דיור ותעסוקה למשפחות שיעתיקו את מגוריהם.
הממשלה קבעה שתקציב החברה יהיה נפרד מתקציב משרד הביטחון. הוצאות החברה, כלומר עלות מימוש התוכנית (הפינוי, התכנון והבנייה), יעמדו על 13.85 מיליארד שקלים שימומנו מתקבולי שיווק קרקע המחנות לבניית מגורים על ידי רשות מקרקעי ישראל, שגם תעביר לחברה מימון מקדים.
בנוסף, בהתאם להחלטה קודמת מאפריל 2011, הממשלה אישרה העברה של עוד 9 מיליארד שקל ממשרד האוצר לתקציב החברה. סכום זה היה נתון במחלוקת בין משרדי האוצר והביטחון בשלהי שנת 2014, שעיכבה את המשך הקמת מחנות יחידות אגף המודיעין ויחידות אגף התקשוב בנגב.
אז למה שמערכת הביטחון תרוויח מהקרקעות?
סך ההוצאה שקבעה הממשלה אינו כולל את עלויות ניקוי וטיהור הקרקע והמים בשטחים המתפנים, שיבוצעו על ידי רשות מקרקעי ישראל. סך ההוצאה אינו כולל גם את עלויות המימון לבניית המחנות החדשים, התפעול והאחזקה שלהם בשיטת שותפות ציבורית פרטית - P.P.P (Public Private Partnership), כלומר הסכמים ארוכי טווח לשיתוף פעולה בין המגזר הציבורי לפרטי, לצורך אספקת תשתית או שירות ציבורי באמצעות המגזר הפרטי.
עלויות שיטה זו נובעות בגין השותפות בין המזמין (המדינה) לבין הזכיין שיתכנן, יבנה, יתפעל ויתחזק את המתקן לתקופת הזכיינות, וגם יהיה אחראי לממן את העלויות תמורת החזר שנתי נושא ריבית ורווח. הממשלה קבעה שעלויות המימון יהוו תוספת להוצאות החברה ויועברו אליה בהזרמת תקציבית במשך כ-30 שנה (עד 2043). עוד קבעה כי בכל מקרה, גם אם בעתיד יסוכמו שיטות מימון אחרות למימוש הפרויקט, הוצאות המימון לא יהיו על חשבון משרד הביטחון או החברה.
ההחלטה הזו מעוררת שאלות נוספות: מדוע חברה באחריות משרד הביטחון צריכה לעסוק בתכנון ובפיתוח אזרחי? האם מימון בשיטת P.P.P הוא בעצם "תרמית לאומית" וגלגול מימון העלויות לשנים הבאות? למה שיטה זו צריכה להיות בניהול משרד הביטחון ולא כמקובל בידי החשב הכללי באוצר? ומדוע צריך להגדיל את תקציב מערכת הביטחון לבניית מחנות חדשים מעבר לחלקה בתקציב המדינה?
שאלות נוספות הן מדוע לכלול בפרוגרמות של העברת היחידות עלויות תפעול ותחזוקה שהן באחריות המוחלטת של תקציב הביטחון? מדוע מערכת הביטחון צריכה "להרוויח" משווי הקרקעות המתפנים? מדוע היא אינה יכולה להסתפק רק בכיסוי עלויות העברת היחידות ובניית המחנות החדשים? ולמה הרווח שיתקבל משיווק קרקעות השייכות למדינה לא יושקע בפיתוח האזרחי - בניית מבני ציבור, חינוך ובריאות בשכונות החדשות?
תהליך פינוי מחנות צה"ל הוא סאגה ארוכה המתמשכת לאורך כ-40 שנה וסופו אינו נראה באופק. לפי לוח זמנים שנקבע בהחלטת הממשלה האחרונה הפינוי אולי יסתיים בעוד עשור. עשור במצבה של ישראל זה נצח. לא מדובר רק בתהליך גיאוגרפי אלא גם בתהליך מנהלי חריג בהתאם להחלטת הממשלה.
יש להצטער שמשרד הביטחון, שהוא שגוף עתיר נכסי מקרקעין, מנהל, מתכנן ומשווק את מקרקעיו שלו תוך מעורבות עמוקה בה - ולהתפלא שהתשואה שתתקבל מנכסיו חשובה יותר מאשר צרכי האזור או המקום בו מצוי הנכס. כיצד ייתכן שבמדינה דמוקרטית, הפכה הממשלה את משרד הביטחון לסוחר נדל"ן, שלא לומר אף מעבר לכך? ושאלה לסיום - אולי בכל זאת ניתן לשנות את המצב בעתיד הקרוב? זאת ימים יגידו. התשובה היא כנראה שלא.
הכותב הוא גיאוגרף ואיש ידיעת הארץ, חוקר את השילוב שבין ביטחון וגיאוגרפיה ובדגש על הממשק בין מערכת הביטחון ובין המדינה והחברה בענייני מקרקעין, תכנון וסביבה
לפנייה לכתב/ת 
