מה עושות האיילות בלילות: שירי ערש בספר

אף פעם לא הבנתי למה שירי הערש נוגים כל כך, עצובים כל כך, ומביאים אל הרגע השברירי הזה שלפני השינה את צרות העולם, את אימת המוות. "לילה לילה, הרוח עוברת", בסדר, "לילה לילה, הומה הצמרת", אפשרי. אבל מה קורה שם לשלושת הפרשים בשיר של אלתרמן? אחד היה טרף, שני מת בחרב, "לילה לילה, וזה שנותר/ נומי נומי, את שמך לא זכר". אוי אלוהים. ועכשיו: ליל מנוחה וחלומות פז!

מי שיקראו באנתולוגיית שירי הערש המופלאה שערכה ד"ר לילך לחמן, "יבוא גדי זהב", אולי יקבלו הסבר והקשר. באסופה, שרואה אור כעת בקיבוץ המאוחד, ומלווה בעבודות אמנות של צביקה לחמן, מופיעים שירי ערש מוכרים ואנונימיים, עם לחנים ידועים או שלא הולחנו כלל: שירי ערש של אלתרמן וגולדברג, זך ועמיחי, שירים מתורגמים מיידיש, לאדינו, ערבית, אמהרית, אכדית, שומרית, שירים מתימן, מעיראק. וגם "מאיה" של שלום חנוך, "ו"שיר לשירה" של יהונתן גפן.

עבודה של צביקה לחמן מתוך הספר. רגע של סוף יום בין ילד להורה

הספר הזה פועל את פעולתו על הקוראים; יש שירים שפותחים את השיבר והדמעות זולגות מעצמן. יש שירים שמחזירים אל הרגע האינטימי בחדר החשוך, עם אמא או אבא, אל זמזום שקט שהולך איתך כל החיים. הספר הזה בונה מחדש עולם של ילדות, שיש בו סוסים וכוכבים, גדיים וטלאים, טווסי זהב ויונים צחורות, נהרות וימים, ארץ פלאות. אבל הארץ הזאת, כאמור, יכולה להתהפך באחת.

מה מעמדו של שיר הערש היום? האם בעידן המסכים יש לטקס הזה עוד מקום? "זו שאלה שאין עליה תשובה חד-משמעית", אומרת לילך לחמן, עורכת האסופה. "שיר הערש הוא טקס שמתחולל באופן גופני, נפשי, רגשי, בין אדם מבוגר לילד, והוא יוצר מרחב אינטימי, תנועה בין הילד לחיק של האמא. אז יכול להיות שהאפשרות הזאת לא תתקיים בעתיד, כי כמעט כל אמא שמרדימה תינוק מחזיקה ביד סמארטפון ואפשר להוריד בו שירים. אבל יש גם נטייה הפוכה, דווקא לאור ההשתלטות האלימה של הדימוי והמכאני והטכני, יש צורך אדיר לחפש צורות של אינטימיות שיהיו חלק ממרחב הבית שלנו. שיר הערש הוא התקשורת הכי בסיסית בין הורה לילד. והקול הוא המשך של הגוף.

*

אָמַרְתִּי לְאִמִּי

מאת גלעד מאירי

אָמַרְתִּי לְאִמִּי, סָבָתְךָ,

עֵינַי דּוֹמְעוֹת מִשִּׂמְחָה.

דִּמְעוֹתַי הַמְּלוּחוֹת

לֹא מִשָּׁמַיִם קוֹלְחוֹת

לֹא מִיָּם מִתְאַדּוֹת

אֶלָּא הֵן נְבִיעוֹת

מִמַּעְיַן הַלֵּב.

יֶלֶד קָטָן

חַיֶּיךָ הֵחֵלּוּ כָּאן.

אַךְ בֶּן חֹדֶשׁ אַתָּה

וּכְבָר נִגְלֶה אָפְיְךָ,

פָּנֶיךָ רְקוּמִים בָּרָקִיעַ

כְּיָרֵחַ מָלֵא.

אֲנִי מְקַנַּחַת מִפִּיךָ

רִיר דְּבַַשׁ

לְלֹא חֲשָׁשׁ

כִּי אֵין יָפֶה כָּמוֹךָ.

*

"במשך שנים שרתי שירי ערש לילדים שלי, ולנכדים שלי, אני מרגישה שזה חיוני. זה טקס שמחבר עושר של חוויות. פעילות יומיומית, רגש קיומי של איך אנחנו מתמודדים עם הלילה, עם החושך, כשהיום נעצם לנו מול העיניים. זה מאפשר לאם לחיות עולם, גם כשהיא סחוטה עד הטיפה האחרונה. שלא לדבר על הזיכרון ההיסטורי - עצם זה ששרים שירי ערש שהסבתא שלנו שרה בשפות שלא הכרנו".

הטקס הזה אמור לתווך לילד את העולם שבחוץ?

"לפעמים הוא מתווך, לפעמים הוא מזעזע. בשירים מצמררים כמו 'באבי יאר' או 'פונאר', ואפילו בשיר הערש העיראקי שעיבד שמעון אדף, 'אל עליית הגג', לפעמים מה שנכנס לתוך השיר נותן ביטוי דווקא להתרסקות של סיטואציית הערש".

"תן לילד שיר ערש, שיר לו שיישן:

אבא הלך לעבודה, אבא הלך למלחמה,

אבל תישן.

הזאב מיילל, האויב בשער, אבל תישן,

הבית מתמוטט, עולם עולה באש,

אבל תישן, אבל תישן".

(מתוך "שיר ערש", יהודה עמיחי)

שיר הערש אמור לגונן ולהרגיע, אבל כמעט תמיד מוסווים בו החשיכה, האופל, אימת המוות שינה היא הרי פרידה מן העולם, גם אם זמנית. למה צרות העולם צריכות להיכנס לתוך המרחב האינטימי הזה?

"עמיחי מסביר את זה בשורות הנפלאות האלה, 'שיר את הדברים הנוראים בקול מתוק/ גם דבר וחרב ורעב/ הם קצב מרגיע'. אתה לא חי בתוך בועה, אבל עצם זמזום יוצר מרחב מוגן. סיטואציית הערש היא מאוד שבירה, כל אמא שמחזיקה בזרועותיה את התינוק שלה חווה את זה. אני חושבת על עצמי בתור אמא לילד ראשון, את בודקת כל הזמן אם הוא נושם, אם הוא פוקח עיניים. כי כמו בתפילה היהודית 'המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי' - השינה נתפסת כאחד חלקי ששים של מיתה. ושיר הערש בא לאפשר לנו לעבור מהרגע הזה של ערות אל רגע ההירדמות, שהוא גם רגע של פרידה מהעולם, שיר הערש כמו בא להבטיח שהאמא והילד יעברו אותו בשלום.

"נפילה". שירי ערש מסורתיים שעברו גלגולים

"ובאמת יש מתח עצום בין אימה ובין הצורך להרגיע, למלמל, ללטף, לפייס. בשיר הערש המסורתי זה נורא בולט - הוא תמיד הושר תוך כדי הליכה, כביסה, עבודה בשדה, תוך כדי פעולות שהן חלק ממחזוריות החיים. האמא כל הזמן בתנועה ובכל זאת צריכה להרגיע את התינוק הבוכה על הגב שלה. התינוק ברוב המקרים לא מבין את המילים, אבל דרך הזמזום והקצב האמא יכולה לתת ביטוי לחיבור עם העולם".

*

אֲנִי כַּפָּרָתֵךְ אִמִּי

שיר–ערש תימני

הביאה לאה אברהם מפי אמהּ, שִׁמְעָה אברהם

אֲנִי כַּפָּרָתֵךְ אִמִּי

אַתְּ שֶׁנָּשָׂאת אוֹתִי בְּרַחְמֵךְ

שֶׁיָּלַדְתְּ אוֹתִי

שֶׁרָחַצְתְּ אוֹתִי

וְסַכְתְּ אוֹתִי בְּחִילְבֶּה

וְסֵרַקְתְּ סְבַךְ שְׂעָרִי

אֲנִי כַּפָּרָתֵךְ אִמִּי

אַתְּ לִי גַּן עֵדֶן

אַתְּ אַמַּת הַמַּיִם

הַמַּרְוָה לָעַד

שֶׁמִּמֶּנָּה אֲנִי שׁוֹתָה

לִבִּי מָלֵא אִמָּא

לְמִי אֶקְרָא בִּכְאֵבִי?

*

לפעמים, אומרת לחמן, הילד הוא רק מושא השיר, אבל לא הנמען האמיתי שלו. לפעמים הנמענים הם המבוגרים סביב. במיוחד בשירים המתארים עולם חרב, כמו "באבי יאר" או "פונאר". "בשיר 'באבי יאר' הנמענים הם אימהות אחרות. האימהות אמורות להפוך את גיא ההריגה לעריסה מתנועעת. האמא בשיר הזה רצתה לבנות עריסה ולא יכלה, ומגוללת נרטיב שלם של שריפה וחורבן. יש פה תביעה מהעולם להמשיך את קיום הערש למרות הכל - זו מחאה חריפה. אחת התכליות של השיר היא ליצור מרחב אחר בתוך העולם. לבנות עריסה בתוך המלחמה, ולהחזיק אותה".

לחמן מדברת על האבולוציה שעברו שירי הערש העבריים. "במהלך העבודה על הספר הבנתי שיש היסטוריה לשיר הערש העברי, היהודי והישראלי. במאה ה-19 בעקבות התחייה הלאומית ותחיית העברית, הרעיון של השיבה לציון, גייסו וחיילו את שיר הערש. יש לנו הרבה שירי ערש אידיאולוגיים. בשיר של דבורה בן יהודה, 'בכורי ילדוני העברי', העברית חצצית ומגויסת לגמרי, 'בינתיים לין-נא בין הערביים/ ציון האח! בן אוני!/ כי רב צרכך ללמד עדים/ להיות עברי ראשוני'. השירים של נפתלי הרץ אימבר או אברהם גולדפאדן מנקזים לתוכם זיכרון קולקטיבי, את ההוויה הביתית היידית הגלותית, ועם זאת את החזון של הבן ש'שלום יפרח בימיו/, עמו מגלות יגאל/ לציון ירים פעמיו'.

"היום אני מסתכלת על זה במבט רענן. אני רואה את הרגע הזה שעוד לא היו שירי ערש בעברית, והעברית עדיין היתה מליצית ורדומה, ואיך משם נולד שיר הערש".

*

שִׁיר–עֶרֶשׂ

מיידיש: יעקב שבתאי

מילים ולחן: עממיים

נוּם, יַלְדִּי, בַּחוּץ חָשׁוּךְ כָּל כָּךְ,

פֹּה אֵשֵׁב אָשִׁיר לְךָ.

לִכְשֶׁתִּגְדַּל, וַדַּאי תָּבִין, יַלְדִּי הָרַךְ,

לָמָּה זֶה בּוֹכָה אִמְּךָ.

כְּשֶׁתִּגְדַּל הוֹ בֵּן יַקִּיר,

וַדַּאי תֵּדַע, תָּבִין, יַלְדִּי, כְּמוֹ כָּל אֶחָד,

מַה זֶּה דַּל וּמַה זֶּה גְּבִיר!

אַרְמוֹנוֹת מְפֹאָרִים,

וּמִי זֶה גָּר בָּהֶם, יַלְדִּי, וְנֶהֱנֶה?

רַק גְּבִירִים וַעֲשִׁירִים.

בַּסְּדָקִים הַקֹּר חוֹדֵר -

לָכֵן חִוְרוֹת פָּנָיו, לָכֵן יֵלֵךְ כּוֹשֵׁל,

וְחַיָּיו כַּצֵּל עוֹבֵר.

*

אחר כך האידיאולוגיות משתנות. מתחיל העיסוק בגבורה לסוגייה: במלחמה, בשדות,

בעבודת הכפיים, העוני, הערבים. ויש שירי ערש עם נוף ארץ ישראלי - על שפת ים כנרת, ימין ושמאל רק חול וחול, שירים שיש בהם הוויה של מקום.

"בשנות ה-40 הופיעו השירים של לאה גולדברג שהיו מאוד יוצאי דופן לזמנם, הם כבר מכניסים את זווית הראייה של הילד, מדוע הילד צחק בחלום, מה עושות האיילות - הדמיון הילדי הוא קול בתוך השיר. זו כבר לא תפיסה של ילדות שבאה לשרת אידיאולוגיה, אלא מבט ילדי שיוצר טרנספורמציה של המציאות. וגם העברית של גולדברג יותר חיה ונושמת".

"שרו ושרו על זאת האימהות:

יבוא גדי זהב באחת השעות,

יבוא עם כבודה וסגולות נפלאות;

לא בא זה הגדי ולא יבוא בבאות"

(מתוך "מסוד המנוצחים", אורי צבי גרינברג)

ומיהו הוא אותו גדי זהב, שעל שמו נקראת האסופה, ומופיע בשירו של אורי צבי גרינברג? "במחזות הייסורים מימי הביניים, רגע לפני הטבח של החפים מפשע, האימהות מנסות להרדים את הילדים ומאמצות אותם אל חיקן, והילדים ממשיכים ללפות את הגדי", אומרת לחמן. "הפעייה של הגדי, כמו מקהלת האימהות, מסמנת את שיר הערש הביתי. הגדי הוא מוטיב שכיח בשירי היידיש. הגדי והטלה הם הילדות והתמימות, החד גדיא, הקיום התם הזה שנמצא בסכנה. אחר כך נורית זרחי כתבה על גדי שחור בעדר של רחל אמנו, וזה היה שינוי גדול - לא גדי לבן אלא שחור, לא גלותי אלא עברי, בן המקום. והוא גם מושא האהבה בשיר".