לפעמים דווקא העובדים הם הרעים

בכל פעם שמתקרב ה"אחד במאי", חגם של "הפועלים", חשוב לזכור ששוק העבודה בארץ הוא מורכב ממה שנדמה במבט ראשון. בחינה מעמיקה מעט יותר, בצירוף גיוס הזיכרון הציבורי, מעלה שיחסי ציבור, אינטרסים וספינים ארוכי-שנים, טשטשו את העובדות עד כדי עיוות האמת.

לטורים נוספים של אורית-קלייר ארזי :

• שכירים? כדי להצליח צריך לחשוב כמו עצמאים
•  איך מצוינות בעבודה יכולה להזיק לכם?
• רוצות שוויון בעבודה? תתחילו לדרוש אותו בבית
  

בשיח מאוזן ומציאותי על שוק העבודה, צריך להגדיר מחדש את ה"טובים" וה"רעים". יתרה מכך, לעתים התמונה מורכבת ואין "טובים" או "רעים" באופן חד-משמעי. לפעמים יש כאלה, אך בהיפוך מוחלט מכפי שהתרגלנו לראותם.

1. ההסתדרות היא מה"רעים"

העדנה שיש להסתדרות מאז המחאה החברתית, אינה אלא מסך עשן לאמת המקוממת: רוב הרעות החולות של המשק מקורם בה עצמה. מובן שאין בעובדה זו כדי להמעיט מחוסר התפקוד של הרגולטורים והממשלות לדורותיהן, שעשו וימשיכו לעשות הכל כדי לא להתעמת עם מוקדי הכח הללו, אלה משום תאוות בצע בדמות תפקיד עתידי עתיר מזומנים באותם גופים ואלה מתוך תאוות הכיסא בממשלה ובכנסת.

בית ההסתדרות הכללית בתל אביב(google maps)

• קביעות בעבודה, בכלל, וללא כל קשר לאיכות התפקוד והתרומה המקצועית הנדרשת בשוק תחרותי, בפרט.
  

• חוסר גמישות ניהולית אלמנטרית בקליטה, ניוד ופיטורין עובדים גרועים.
  

• פריון עבודה נמוך באופן מביך ביחס ל-OECD שאנו כה מתגאים להשתייך לו.
  

• ניהול השירות הציבורי המצומצם והמורחב, דה פאקטו, על-ידי הוועדים, במקום על-ידי ההנהלה; חברת החשמל, הנמלים, התעשייה האווירית, רשות שדות התעופה, רכבת ישראל, מפעל הפיס והרשימה ממשיכה.
  

• הדובדבן שבקצפת ההסתדרותית, שהוא גם הבכייה לדורות לשאר המשק והקש האחרון על גבו של מעמד הביניים האמיתי הקורס: הפנסיה התקציבית. אתם יודעים מה משמעותה. זה כל-כך הזוי ומקומם שנעדיף לא להכביר עוד מילים בהקשרה כעת.
  

עובדי קבלן. נזכור ולא נשכח(צילום: גיל יוחנן)

ולבסוף, עוד פיסת טריוויה קריטית שחשוב לזכור : בכל פעם שההסתדרות תזעק על "קשיות לב המעסיקים" הזכירו לה נא שהאירוע האלים והמביש ביותר ביחסי העבודה בישראל התרחש דווקא על ידה - היה זה "ליל הכלבים" במפעל "סולתם", בו נשלחו מאבטחים עם כלבי תקיפה כדי לפרוץ למפעל הנצור על-ידי עובדיו, שהתנגדו לפיטורי 100 מהם. אתם מעלים בדעתכם שאפילו התאגיד הדורסני ביותר במשק היה מעז לעשות זאת? ואנחנו לא מדברים על אי אז בימים, אלא על 1990. 

לכן, אסור לאפשר להסתדרות להנציח את הספין כאילו היא היא מגינת העובדים החלשים. נהפוך הוא. ראשית - היא מגינה רק על החזקים וכל היתר הוא יחסי ציבור על חשבון טרנד המחאה (השביתו את המשק עבור מגבות ערד או מפעל חרסה? לא. אבל עבור הנמלים – כל שני וחמישי). שנית, כל עוולות ועיוותי היסוד במבנה המשק, יחסי העבודה והעבודה המאורגנת, הוא פרי יצירתה.

2. תתפלאו - יש מעסיקים רבים שהם מה"טובים"

קיימת הטייה עקבית נגד המעסיקים, שבאה לידי ביטוי בדיון בדרגים המקצועיים בממשלות לדורותיהן, וכן בשיח הציבורי ברחוב ותקשורת. אולם בזעם המוצדק על מספר תאגידי-ענק, המהווים את הריכוזיות במשק החודרת לכיס של כל אחד מאיתנו ופוגעת בו אנושות, ועל התנהלותם הלא-מוסרית לעתים מול ציבור הצרכנים והעובדים כאחד - נשכחת העובדה שהם מהווים חלק קטן ביותר מכלל המעסיקים במשק.

(צילום: shutterstock)

זווית ראייה מוזנחת אחרת שראוי להוסיף לדיון היא זו של תאגידים, שלמרות שהם גדולים ואף מהווים שחקנים משמעותיים בזירה הבינלאומית, הם עדין נבדלים מן התאגידים המונופוליסטיים הידועים בתחום המזון, התקשורת, הפיננסים ודומיהם. ההבדל נובע מכך שתחום עיסוקם הוא עתיר ידע במיוחד - דוגמת היי-טק וביו-טק על נגזרותיהם, והם פועלים בשוק גלובאלי תחרותי באמת, ולא רק או בעיקר בשוק המקומי שהוא תחרותי ב"כאילו".

3. פעמים רבות דווקא העובדים הם ה"רעים"

יחסי הכוחות מעסיקים-מועסקים הוא לעיתים קרובות הפוך מן הנדמה. בשירות הציבורי כבר ראינו שעל-פי הוועדים יישק דבר, לא ההנהלה. אבל גם בשוק העסקי התמונה פחות חד-משמעית מכפי שנדמה ופעמים רבות דווקא המעסיקים הם המנוצלים ואף החלשים.

אז האם די בכך כדי להכתים ולהכפיש את כלל ציבור העובדים? בוודאי שלא. אבל, האם אתם מקפידים לא לקפוץ למסקנה נמהרת בנוגע למעסיקים? האם אותם אינכם מכלילים שלא בצדק?

לבסוף, בתחומים תחרותיים באמת, יחסי הכוחות הם ברורים: העובדים הם החזקים. בתחומי התמחות נדרשים (היי-טק, טכנולוגיה דיגיטלית או תכנות), נדירים (אקטוארים בביטוח, רופאים מרדימים בבתי-חולים, בעלי מומחיויות משולבות רב-תחומיות בכל מקצוע), או כאלה שכבר הושקעה בהם הכשרה מקצועית ארוכה על-חשבון המעסיק - תמיד יהיה זה שוק של מועסקים ולא של מעסיקים .  

הם דורשים את משקלם בזהב – ומקבלים. הם יכולים להיות קפריזיים וסולחים להם על הכל. הם עלולים לא לחלוק את הידע שלהם עם עובדים אחרים כדי לבצר את מעמדם ואיש מן ההנהלה לא יעז להתעמת עמם על כך. זה לגיטימי - עניין כלכלי בסיסי של היצע וביקוש. רק זכרו גם אותו כחלק מן התמונה הכללית.

בדיוק משום כך, אסור לנו, כציבור השואף למינימום צדק חברתי, לנהות אוטומטית אחרי ההגדרות הקלאסיות, אך השגויות, של מיהם ה"טובים" ומיהם ה"רעים", אלא עלינו לבחון כל מקרה עסקי-תעסוקתי לגופו.  

הכותבת היא מנכ"ל BossProblem יעוץ והדרכה להצלחה בעבודה , יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית