תהיו נחמדים ותשתקו

אומרים שפעם פרחה כאן תרבות ה"סמוך". זו הייתה תרבות שעיקרה חפיף ו"יהיה בסדר". היא נבנתה מהסתמכות על המזל הטוב ובעיקר מהסתמכות על אחרים. ברבות השנים, ובעיקר סביב אירועים טרגיים, זכתה תרבות הסמוך לגינוי. בזיכרון הישראלי צרוב למשל אסון גשר המכביה שהמחיש את מחירה האמיתי.

עוד בערוץ הדעות של ynet

כולנו גנבי ל"ג בעומר / אסנת דור

כדרכן של אופנות תרבותיות, מלכים עלו ומלכים ירדו, והכוכבת החדשה-ישנה היא "תרבות השתוק". תרבות השתוק נפוצה בעיקר בתקשורת המשודרת. היא מיועדת להשתיק את הדובר מיד לאחר שאמר מילה, מושג או צירוף שנדמו כפוגעים באחדותה של החברה הישראלית. בתרבות השתוק אין מקום להסביר. תרבות השתוק היא תרבות של ציידים. כך למשל, לפני מה שנדמה כהמון זמן, במהלך מבצע צוק איתן, ניצודה אורנה בנאי שאמרה "בושה שזה העם שלי". אנחנו לא שכחנו ולא סלחנו.

תהיי נחמדה ותשתקי. הצו הישראלי החדש (צילום: index open)

תרבות השתוק היא אחותה של תרבות ההתחבבות. זו שאומרת שהכי חשוב לא לעצבן, והכי כדאי להיות נחמדים. בדיוק כמו שגולדה רצתה את הפנתרים. כנות - אאוט. התנחמדות - אין. מורכבות - הס מלהזכיר. תרבות השתוק היא היפוכם של חופש המחשבה וחופש הביטוי, היא האויבת של הזכות לטעות ולתקן, הזכות להיות אנושי. שורשיה נעוצים בתקינות הפוליטית הפושה במקומותינו, שעיקרה דיבור מעוקר ומתפתל אבל ערב לאוזן. כוכבת תרבות השתוק מודל אביב 2015 היא כמובן ענת וקסמן, שתיזכר לעולם כאנטי-מזרחית, אנטי-ליכוד, סכנה קרובה וממשית להמשך קיומה של מדינת ישראל.

תרבות ההשתקה הישראלית לא נולדה אתמול. שורשיה עמוקים ומסועפים. כך למשל, שנים רבות השתקנו את פליטי השואה. לא רצינו לשמוע סיפורי זוועה מ"שם". אדם קרוב אצל עצמו ואנחנו היינו עסוקים עד בלי די בטרדות של עצמנו. רק בשנת 1961, במהלך משפט אייכמן, שנים רבות לאחר שחזרו מ"שם", נפרץ הסכר.

יש שתיקות מפורסמות פחות. במחקר שבדק את הסיפורים שסיפרו שבויי מלחמת יום כיפור לאחר חזרתם, נוכחתי שוב מה רב כוחה של תרבות ההשתקה. במשך יותר משלושים שנה הושתקו השבויים החוזרים, לא התראיינו, לא הצטלמו. לאחר יום כיפור העדפנו סיפורי גבורה אינסטנט, סיפורי מצדה. לעומת זאת, מאות השבויים שחזרו מווייטנאם ממש באותו זמן, עם סיום המלחמה בראשית 1973, הפכו לגיבורי תרבות אמריקנית. הם הוזמנו שוב ושוב להתראיין בתוכניות רדיו וטלוויזיה, כתבו אוטוביוגרפיות ואפילו כיכבו בפרסומות. אמריקה הצדיעה לגבורתם ולאומץ לבם של בניה ששרדו את תופת השבי.

לא מעט מושתקים יש אצלנו, כל מיני "שונים" מעצבנים שמסרבים להיות, להיראות ולהישמע "כמונו" ותקצר היריעה למנות אותם. בחודשים האחרונים אני עסוקה בלבחון את השתקת סיפור המעברות בתרבות הישראלית. המעברות הן פצע חברתי פעור שטרם זכה להד ציבורי ראוי ועל כן הוא ממשיך לדמם. סיפור המעברות הוא סיפור העוני הישראלי, וגם עוני זה לא עניין שאנחנו מאוד אוהבים לשמוע.

ובחזרה למושתקים החדשים. את חופש הביטוי צריך להשתיק רק במקרי קיצון. לא נראה שענת וקסמן היא ההיטלר הבא. גם גילה אלמגור, אלונה קמחי, יאיר גרבוז, יונתן גפן ומעצבנים אחרים לא מהווים כנראה סכנה ממשית להמשך קיומה של מדינת ישראל. הדמוקרטיה הישראלית חזקה מכפי שנדמה, היא לא צריכה טובות.

לחופש הביטוי יש תפקיד של "מאוורר חברתי". הצבת גבולות קרובים ונוקשים לחופש הביטוי, האדרתה של התקינות הפוליטית - הם סכנה חברתית. תרבות השתוק מסוכנת משום שהיא מעודדת רדידות מחשבתית ואחדות דעים. היא מייצרת שוק רעיונות דל ועלוב שמקבל רק מחשבות משומשות ותפישות יד שניה. האחדת הקולות פירושה פגיעה במגוון האנושי. ופגיעה במגוון האנושי, כך נדמה לי, היא פגיעה במשאב החברתי החשוב ביותר שלנו.

פרופ' דליה גבריאלי נורי, חוקרת במכון טרומן באוניברסיטה עברית ומלמדת במכללה האקדמית הדסה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il