"לא תשתמשו בשעון ביומטרי? אין שכר"

עובדות בעיריית שדרות סירבו לדווח על נוכחותן באמצעות טביעת אצבע. לפיכך שכרן הולן והן בחרו להתפטר ולתבוע. מה קבע בית הדין לעבודה?

עו"ד מתן נבון וצחי מלולפורסם: 03.05.15 , 08:37

האם מותר למעסיקים לחייב עובדים להחתים שעון באמצעות טביעת אצבע? בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע דן לאחרונה בתביעה נגד עיריית שדרות, שסירבה לשלם שכר לעובדות שהתנגדו להחתמת שעון נוכחות ביומטרי מטעמים עקרוניים. השופט משה טוינה נמנע מלקבוע הלכה חד משמעית בנושא, והסתפק בכך שהורה לעירייה לשלם פיצויי פיטורים והלנה לעובדות שהתפטרו במסגרת הפרשה.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

ראשית המחלוקת ביוני 2012, אז החלה עיריית שדרות להשתמש בשעון נוכחות ביומטרי והודיעה לכל עובדיה כי על מנת לקבל שכר, עליהם לדווח על שעות העבודה באמצעות טביעת אצבע. כל עובדי העירייה נענו לדרישה זו, מלבד שלוש מתמחות בפסיכולוגיה שהמשיכו לדווח על נוכחותן באופן ידני.

תביעה

שופטת: "עירייה רשאית לקחת טביעות אצבע"

מערכת PsakDin

עובדי עיריית קלנסואה התנגדו לדרישה לעבור לשעון נוכחות ביומטרי והביעו חשש שטביעות האצבעות שלהם יזלגו לגורמים פליליים

שופטת: "עירייה רשאית לקחת טביעות אצבע"

על רקע סירובן ניתנה למדור השכר בעירייה הנחיה לשלם את שכרן על חשבון יתרת ימי החופשה שלהן. בפועל שולם להן שכר כרגיל עד פברואר 2013, ומאז עד מאי אותה שנה שולם להן שכר חלקי שקוזז ממכסת החופשה. לאחר שכל ימי החופשה שלהן נוצלו הגישו המתמחות תביעה לבית הדין לעבודה, שבמסגרתה ביקשו בין השאר להורות לעירייה לשלם להן את השכר המלא על בסיס הדיווח הידני. בתוך כך הן טענו שלא ניתן לחייבן לדווח על נוכחותן באמצעות שעון ביומטרי.

בית הדין דחה את הבקשה לסעד הזמני, ובערעור שהוגש על החלטתו הביע היועץ המשפטי לממשלה את דעתו שיש לשלם לתובעות את השכר ללא קשר לשאלת זכותו של מעסיק לדרוש דיווח נוכחות ביומטרי. בעקבות עמדה זו הודיעה העירייה שהיא מסכימה לשלם למתמחות את השכר על בסיס הדיווח הידני.

זמן קצר לאחר ההחלטה התובעות הודיעו על התפטרותן, ובאוקטובר 2013 שולם להן השכר שבמחלוקת. בהתאם לכך הן הגישו בדצמבר 2013 כתב תביעה מתוקן, שבו ביקשו לחייב את העירייה לשלם להן פיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורים והלנת פיטורים ופיצויים על הפרת חובת תום הלב והפרת חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין).

לדבריהן, התפטרותן באה על רקע התנכלות ממושכת ואי תשלום משכורתן במשך כשנה. לשיטתן לא ניתן לדרוש מעובדת ששכרה לא משולם במלואו להמשיך בעבודתה, והדרישה למסור טביעת אצבע היא פגיעה מוחשית בתנאי העבודה. העירייה טענה מנגד כי זכותה כמעביד להתעקש על החתמת שעון נוכחות ביומטרי.

השופט טוינה בחר כאמור לא לפסוק חד משמעית בעניין זכותו של מעסיק לחייב את עובדיו להשתמש בשעון נוכחות ביומטרי. עם זאת הוא קבע כי יש להבחין בין זכותו של עובד לשכר, לבין זכות המעביד לאכיפת כללי משמעת במקום העבודה. כאשר מדובר בהפרת כללי משמעת, קבע, זכותו של המעסיק לנקוט אמצעי משמעת עד כדי פיטורים. ואולם, הוא אינו רשאי לאכוף את המשמעת באמצעות סנקציה של מניעת שכר בשום פנים ואופן.

עם זאת קבע השופט כי העירייה – שבסופו של דבר הסכימה לשלם לתובעות את שכרן ולא המתינה להכרעה שיפוטית – פעלה בתום לב.

לבסוף חויבה העירייה לשלם לכל אחת מהמתמחות פיצויי הלנת שכר בגובה משכורתן הממוצעת (בין 5,500 ל-9,000 שקל), בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 2,500 שקל לכל אחת.