הפנים של יוצאי אתיופיה: למה באתי להפגין
אדיס יצא לבלות ומצא עצמו מושפל. אסתי מקבלת הצעות להיות יועצת חינוכית רק לאתיופים. מ' מתקשה להיכנס למועדונים. גטהון ניסה להגן על בן משפחתו והותקף על ידי כלב משטרתי. ארבעה סיפורים של מפגינים יוצאי אתיופיה, שמנסים להסביר למה התפרץ הזעם
הם רוצים להרגיש שווים, אך נתקלים לטענתם באפליה על רקע צבע עורם. להפגנת הזעם אמש (יום א') הם הגיעו כדי לשחרר מעט מהכאב העצום, אחרי שבמשך שנים צברו את כעסם. הנה סיפורם של ארבעה מהמפגינים יוצאי אתיופיה.
"השוטרים אמרו: בנות העדה זונות"
אדיס סהלו בן ה-29 זוכר היטב את ההשפלה שעבר לפני כעשור, כשישב עם חבריו ברחוב המסגר בתל אביב. "אני ועוד שלושה חברים הגענו למועדון, ישבנו ושתינו בצד", הוא משחזר. "שוטרים שהגיעו למקום שאלו מה אנחנו עושים ואמרנו שבאנו לבלות. תוך כדי השיחה התפתחה לא הרחק מאיתנו קטטה, שבה לקחו חלק גם בחורים אחרים ממוצא אתיופי. השוטרים רצו לשם אבל החבר'ה שהלכו מכות הספיקו לברוח. השוטרים, שכנראה היו עצבניים, חזרו לכיוון שלנו, בעטו לנו בבקבוק של השתייה והתחילו לקלל אותנו. הם קראו לנו 'סודנים, מסריחים' והאשימו אותנו שהחברים שלנו הם אלה שהלכו מכות".
סהלו היה בהלם מהתנהגות השוטרים, והם החלו להשמיע לעברו הערות משפילות ועצרו אותו. "הם טענו שהעדה שלנו עושה את כל הבעיות ושהבנות שלנו זונות. הם גם החלו להכות בנו. מצאתי את עצמי מתחנן לשוטרים שיפסיקו ולאחר מכן הם לקחו אותנו למעצר, אחרי שריססו אותנו בגז פלפל. בתחנת המשטרה הם האשימו אותנו בתקיפת שוטרים ושזרקו בקבוקים על השוטרים, מה שמעולם לא קרה. בבית המשפט השופט שחרר אותי. באותו רגע הבנתי שלא משנה מה, אתה לא יכול להחליף את צבע העור שלך. לא משנה לאן תלך ומה תעשה - יעצרו אותך. יש בזה מועקה גדולה. תחושה ענקית של עלבון. השוטרים מרשים לעצמם להתייחס אלינו בזלזול ולדבר איתנו בידיים".
"אני יכולה להיות יועצת חינוכית של כולם"
אסתי זרביב בת ה-40, מורה לחינוך מיוחד ויועצת חינוכית, עלתה לישראל בגיל שש. לדבריה, היא ניסתה במשך שנים להתקדם בתוך משרד החינוך. לטענתה, המוצא שלה היה בעוכריה. "הם טוענים שכולנו שווים, 'האחר הוא אני', סיסמה כזאת שמתנפנפת מעל חוצות משרד החינוך. כשזה מגיע לשטח זה לא באמת מיושם כי הרבה פעמים ניסיתי להתקבל בתור יועצת חינוכית, ומשום מה בכל הפעמים ניתבו אותי לעבוד עם נערים מהקהילה, עולי אתיופיה. עם כל הכבוד, לא למדתי כדי להיות יועצת חינוכית או מורה לחינוך מיוחד רק לפלח מסוים של האוכלוסייה. אני רוצה להיות יועצת חינוכית של כולם וזהו".
זרביב מודה כי איש לא אמר לה כי צבע עורה מונע ממנה להתקדם, אולם זו הייתה הרגשתה בכל צומת הכרעה לגביה. "היה ברור שזו הסיבה שלא מקבלים אותי. לא הרגשתי שזה ממש בגלל צבע העור, אלא הרגשתי שזה מתוך חשש שלהם להפגיש אותי עם הורים, אולי הם חששו שאני לא מספיק מעורה. זו תחושה לא נעימה. זו תחושה שבאמת הם נותנים לך עם פטיש חמש קילו כל פעם בראש. אני יכולה לענות על הצרכים של כולם, לא רק של יוצאי אתיופיה".
"רוצה שתהיה לי היכולת לבחור איפה לבלות"
י', בן 25 מרמלה שביקש שהישאר בעילום שם, נתקל מדי חודש באפליה במועדונים – לטענתו הוא וחבריו נותרים פעמים רבות בחוץ ללא סיבה נראית לעין. "באחת מתוך שלוש יציאות משאירים אותי בחוץ או שעושים פרצופים.
"ביום שישי האחרון יצאנו ארבעה חברים, ששלושה מהם אתיופים, למועדון באזור דרום תל אביב. המאבטח אמר שעכשיו אין כניסה. כששאלנו למה הוא אמר כי סגור ואין מקום. אבל בזמן הזה שאתה מחכה בתור אתה רואה הרבה אנשים יוצאים מהמועדון ואותך לא מכניסים. אחרי חצי שעה שמחכים בתור אתה מבין שאתה צריך ללכת. נכון שיש מועדונים שפונים בעיקר לקהל של אתיופים, אבל אני רוצה שתהיה לי את היכולת לבחור. זו תחושה רעה. תחושה של עלבון ואפליה, ורק בגלל זה בליינים כמוני מבינים ולא מתפזרים, אלא נשארים בתוך החברה שלהם. אבל זה אחד הדברים שתוקעים אותנו".
י' מספר כי גם ברגעים של ניסיון לייצר שוויון – הוא מבין שהוא שונה: "אני עובד באבטחה. לפני שבועיים בא אליי הבוס שלי והרגיש צורך להסביר לי למה הוא ואני שווים. הוא אמר לי 'אני ואתה אותו דבר'. זה הביך אותי ולא יכולתי להגיד לו 'סתום כבר'. אבל בעיניי, עצם זה שהוא מלכתחילה העלה את העניין ומלכתחילה זה עלה לו לראש, מראה מה הוא חושב על כל מה שקורה עם האוכלוסייה האתיופית".
"עברתי ליד שוטרים - שחררו עליי רועה גרמני"
גטהון אדלה בן ה-26 מנתניה נעצר בפעם הראשונה בגיל 13. "חזרתי מקייטנה והאשימו אותי בתקיפת
שוטר. עצרו אותי והביאו לי מכות. השוטר הדביק אותי לניידת הביא לי פיצוצים וחבט בי באגרופים. הייתי ילד קטן, בכיתי לו, אבל כלום לא עזר".
הפעם השנייה שבה נתקל בשוטרים הייתה לפני שנה וחצי. "ישבנו החברים בחורשה ושתינו. המשטרה הגיעה ופיזרה אותנו. אני הייתי עם הקטנוע בחורשה וסחבתי אותו ביד הביתה. בגלל ההיתקלות, בשכונה ירדתי שוב למטה כדי שהבן של אחי לא יסתבך. עברתי ליד השוטרים, ולא חששתי כי בתת-מודע אני יודע שלא עשיתי שום דבר. כנראה לא שמעתי ששוטר אמר לי 'תעצור תעצור', ושחררו עליי כלב - אני מסתובב ורועה גרמני עם מחסום קופץ עליי ככה, תופס לי את כל החולצה. השוטרים רצו אליי, דרכו עליי, וריססו עליי גז מדמיע ממרחק של סנטימטר. ההרגשה מאוד מתסכלת, שאתה יודע שלא עשית שום דבר. עכשיו אני מבין את אלה שאומרים שהם חוו ומתוסכלים, אני מבין את אלה כמו יוסף סלמסה".
לפנייה לכתב/ת 
