פועלים על גלגלים, מכל מיני סוגים
לצד אותן מכוניות נוצצות מהירות ויקרות שגונבות את תשומת הלב של כולנו. לעולם הרכב יש גם לא מעט פועלים כחולי צווארון שנושאים בעול מדי יום. ללא זוהר ובלי שום הילה. הנה כמה מהם
הם ממש לא נוצצים, לא תמצאו סביבם את פולחן האישיות לו זוכות מכוניות ספורט, והחובבים היחידים שייכים למועדונים וקבוצות אזוטריות. אלה כלי הרכב עליהם מוטלות עבודות אפורות ונטולות זוהר, רק שאין אפשרות לתאר את מצבנו אילו לא היו קיימים. טנדר, מונית, גוררת מטוסים ומטאטא רחובות - פועלים אפרוריים עם מנוע, שעושים עבודה חשובה באמת.
מונית המונית
בין אם אלו צהובות שמתרוצצות ברחובות ניו-יורק, שחורות שמרניות ואריסטוקרטיות בלונדון, שחורות-צהובות ברחובות ברצלונה או לבנות בתל אביב. המונית הייתה ונותרה משיטות התחבורה הציבורית הנפוצות בכרכים הסואנים של העולם, גם בעלי מערך הסעת המונים מפותח.
ב-1897 היו אלו לונדון, שטוטגרט וניו-יורק בהן נעו לראשונה מוניות שאינן כרכרות רתומות לסוסים. אגב, בלונדון ושטוטגרט היו אלו מכוניות "ויקטוריה" מתוצרת דיימלר בעלות מנוע חשמלי, שזכו לכינוי "יונקי דבש" בשל צליל ההמהום שהשמיעו בזמן נסיעה. גם ניו-יורק הצטיידה במונית חשמלית מתוצרת הנסון, עם סוללה חשמלית נטענת ומתחלפת. אכן, כ-115 שנים לפני ששי אגסי, יזם בטר פלייס שהודח לפני שהחברה קרסה, הכריז על כך. ואפרופו, המקור לצבען הצהוב של רבות ממוניות העולם הגיע מניו-יורק, שם החליט הנרי אלן, יבואן המכוניות מצרפת בראשית המאה ה-20, כי צבע צהוב יהפוך אותן לבולטות יותר.
כמו אגסי ובטר פלייס, רק במאה ה-19
במלחמת העולם הראשונה גויסו המוני מוניות צרפתיות לשינוע כוחות מילואים לחזית הלחימה וזכו לתהילת עולם, אך השלב הבא בהתפתחותן הגיע דווקא בתקופת מלחמת העולם השניה, עם כניסתם לשימוש של מכשירי קשר דו-כיווניים ראשונים, אשר אפשרו תקשורת בין מוקד או תחנת מוניות לנהגים עצמם. ועוד פרט מעניין. כבר בשנות ה-80 הוצגו מערכות מחשב משולבות לניהול ציי מוניות גדולים, בדומה לשירותי אפליקציה המוכרים לנו כיום.
ומה אצלנו? בתחילת המאה ה-20 פעלו בפלשתינה מוניות-גמל בלבד, אך בשנות ה-40 כבר תפסו את הבכורה מכוניות מתוצרת פורד, כעשור לפני הגעתן ארצה של מוניות "דה-סוטו" האמריקניות, יחד עם מוניות ייעודיות מבית "צ'קר" עם שבעה מושבים. בעשורים לאחר מכן היו אלו בעיקר מוניות מבית מרצדס ופיז'ו שתדמית אמינות יוצאת דופן של מנועי הדיזל שלהן, שכנעה את נהגי המוניות לרכוש אותן.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הדגמים הנפוצים ביותר ב-2013 הם מרצדס, סיאט וסקודה. ולפי נתוני משרד התחבורה, נכון ל-104 נסעו על כבישי הארץ כ-17.5 אלף מוניות, שצוברות בממוצע כ-80 אלף ק"מ בשנה.
הטנדר נוסע
יש מעט מאוד כלי רכב שמסוגלים לדלג בין כובעי העבודה להנאה כמו הטנדר. בין אם הוא גורר עגלות עם כלי גננות בין רחובות וחצרות, נושא תוצרת חקלאית לשוק האיכרים הקרוב, משמש כפלטפורמה למקלע בינוני באפריקה או סוחב כלי מוטורי לשעות הפנאי דוגמת אופנוע ים או טרקטורון. זה תמיד אותו טנדר נאמן ורב יכולת. הרכב הנפוץ ביותר בארה"ב.
מקור שמו הישראלי של רכב העבודה הפופולרי נעוץ ברכב שירות למטוסים שיוצר על-ידי חברת קרוסלי הבריטית, ושימש את שלטון המנדט. מקור ותיק עוד יותר הוא קרונות הפחם הפתוחים שהוצמדו לקטרי קיטור ישנים. למעשה, הכינוי "טנדר" הוא שם גנרי לרכבי שירות במגוון רחב של תחומים, החל במכליות מים של שירותי כיבוי ועד לספינות שירות של אוניות גדולות.
כלי הרכב הראשון שיוצר בתצורה זו היה מודל T המיתולוגי של פורד. לפניו יוצרו אמנם כלי רכב עם משטח הטענה מאחור, אך רק ב-1925 הוצג מרכב עם "ארגז" פתוח וייעודי. אגב, מדובר היה בגרסה ממנה יוצרו לא פחות מ-34 אלף עותקים, אך מדובר באחוז קטנטן לעומת סך של כ-2 מיליון מודל T, אשר הוחלף שנתיים מאוחר יותר במודל A.
התצורה השימושית הסתעפה במהירות לתתי-זרמים וקטגוריות. שכן לצד כלי עבודה אמיתיים וקשוחים שנועדו לנוע בכל תנאי שטח, נוספו גם טנדרים שהיו לא יותר מגרסאות עם תא מטען פתוח לדגמים קיימים. פולקסווגן קאדי הוא דוגמה לא רעה, אך גם הטנדר האלמותי של סובארו ופיאט פיורינו.
ואיך אפשר לשכוח את ה"כאילו-טנדרים" של שנות ה-70-80 בדמות מכוניות אמריקאיות עם תא נוסעים לשניים (או שלושה) וארגז פתוח מאחור. אל קמינו, מישהו? כלי רכב אלה נפוצים עדיין מאד בדרום אפריקה ו, שם הוא מכונה UTE. הקונספט מוכר - מכונית נוסעים רגילה לחלוטין עם תא נוסעים לנהג ונוסע בלבד, ומשטח העמסה מאחור. חלקם בגרסאות סופר-ספורטיביות עם מנועים סופר-עוצמתיים.
דוד וגוליית
הם אולי קטנים ובקושי שמים אליהם לב. אבל בפעם הבאה בה אתם עולים על מטוס, הציצו בכלי רכב קטנים ומשונים המתרוצצים בשדה. יש בהם גוררי מזוודות, יש רכבי חילוץ והצלה ויש כמובן גם את "טרקטור הדחיפה". מטוסים מסוגלים אמנם לחלוף על-פני יותר מ-1,000 ק"מ בשעה בגובה רב כשהם נושאים מאות נוסעים, אבל על הקרקע הם מרגישים לא טוב בהרבה מדג על היבשה. שכן יכולת התמרון שלהם מאד מוגבלת, בעיקר כי הם לא יכולים להפעיל את מנועי הסילון כרצונם.
ולכך בדיוק נועדו כלי הרכב הנמוכים והרחבים אותם תזהו בסביבת המטוס החונה. הם אלה שאמורים לסייע בפעולת ההסעה עד הכניסה למסלול המוביל לרצועת ההמראה, תוך שהם מתחברים לכן הנסע הקדמי ודוחפים או מושכים. המבנה הפחוס והשטוח הוא זה המאפשר להם לנוע עד מתחת לחרטום המטוס. הם נראים אמנם זעירים ביחס לאיירבוס A380, אך ברור לכם כמובן שאין לזלזל בכוח שהם מייצרים.
קחו למשל את ה-1200B של חברת JBT המשמש לגרירת מטוסים גדולים באמת. מנוע דיזל מתוצרת "קאמינס" בנפח 8.3 ליטרים מייצר "רק" 290 כ"ס אך ההנעה וההיגוי כפולות ויש תיבת שתי מהירויות לנסיעה לאחור, עם קצב מירבי של 24 קמ"ש. אגב, משקלו העצמי מגיע לכ-54 טון.
נקודה ישראלית מגיעה בדמות פיתוח חדש של חטיבת "להב" בתעשייה האווירית. ה"טקסיבוט" הוא טרקטור דחיפה רובוטי למחצה המסוגל להסיע את המטוס משער הטרמינל ועד לנקודת ההמראה ללא שימוש במנועי המטוס עצמו. הרעיון - הוא מופעל על-ידי הטייס מתוך הקוקפיט, ומסוגל למצוא באופן עצמאי את דרכו חזרה לנקודת המוצא. הוא נכנס לשימוש לראשונה בשנת 2014 על-ידי לופטהנזה והחל מפברואר 2015 נעשה בו שימוש שוטף של החברה בשדה התעופה בפרנקפורט.
להרים רגליים!
השנה היא 1840 והמקום הוא מנצ'סטר, אנגליה. העיר שנישאת על גל אדיר של תיעוש וצמיחה זוכה לתואר המפוקפק "העיר המזוהמת ביותר" באנגליה. מהנדס מוכשר בשם ג'וזף וויטוורת', עם רזומה של ייצור כלים מגוונים, מכונת ברגים ועד רובים ותותחים, מתגייס לפתרון הבעיה וממציא את מטאטא הרחובות המכני הראשון, אשר נגרר בתחילת הדרך על-ידי סוס ואסף בעזרת מערך של מברשות מונעות על-ידי גלגל שיניים את הלכלוך מהרחוב.
עד תחילת המאה ה-20 וגם בעשור הראשון שלה, התפתחו מטאטאי הכבישים המכניים בקצב מהיר. אבל למרות ניסיונות מוקדמים לשדך בין משאיות לבין מטאטאים מכניים, רק בשנות ה-30 וה-40 קיבלו מטאטאי הכבישים את התצורה שאנו מכירים כיום. מכלי רכב המיועדים לסמטאות צרות במרכזי ערים ועד משאיות ענק.
העיקרון זהה בכל המקרים. מערך של צינורות מים מזרימים סילון עוצמתי המסיר את שכבת הלכלוך העליונה, ואגב כך מונע מאבק להתרומם. אחריו מגיעה סוללת מברשות מסתובבות בעובי וצורה משתנים המיועדות לקרצוף הכביש. אחריהם נשאבת הפסולת בעוצמה אדירה לתוך מכלי סינון.
מטאטאי הכבישים מסווגים גם לפי יכולת הניקוי שלהם, כאשר לטובים שבהם יכולת איסוף מרבית של לכלוך זעיר בקוטר של עד פחות ממילימטר. במשאיות הגדולות מכילים מכלי המים כ-1,500 ליטרים, והמנוע של שואב הלכלוך מגיע להספק של בין 90 לכ-120 כ"ס. מחירן בהתאם - מאות אלפי שקלים. אגב, אם תהיתם מדוע חלקם מצוידים בהגאים בשני צדי התא - זהו פתרון המאפשר לנהג לשבת תמיד בצמוד למדרכה.
לפנייה לכתב/ת 
