"ישראל מדינה גזענית, שחור לא עובר מסך"

כשזכה בתפקיד קבוע בהצגה באחד התיאטראות המרכזיים בארץ, אמוס איינו חשב שסוף סוף קריירת המשחק שלו מתרוממת. שתקרת הזכוכית שהציב מעליו צבע העור שלו נסדקת. האופטימיות המשיכה ללוות אותו גם כשההצגה ירדה, והוא פנה למנהלת האמנותית וביקש להמשיך את עבודתו במוסד. כשהוא משחזר את השיחה הזו כעת, שנתיים אחרי, הוא הרבה פחות אופטימי והדמעות חונקות את גרונו.

"היא התחילה לעבור איתי על ההצגות ואמרה, 'בזאת אין לי תפקיד בשבילך, וגם בזאת אין. אני אחשוב על זה ואתן לך תשובה. אבל שמע, אתה מיוחד'", הוא משחזר. "הייתי בהלם. לא האמנתי שהיא אומרת לי דבר כזה. אתה עם דמעות בעיניים, מתוסכל בטירוף, ואתה אומר לעצמך - איך? מישהו מיוחד צריך להשאיר, לא לתת לו ללכת. לא האמנתי שזו החשיבה במקומות האלה".

הוא היה שם אמש (א'), בכיכר רבין. בהפגנה שהפכה לעימות ממושך ואלים. הבוקר, במהלך השיחה, עדיין נשמע מזועזע ממה שראה שם. "אני עדיין מנסה לעכל את מה שקרה. זרקו שם רימוני הלם בכמויות. לא יודע באילו הפגנות זורקים כמויות כאלה".

שוקל לפרוש. אמוס איינו(צילום: נימרוד קילוטו)

איינו בן ה-35 כבר הצליח לפלס לעצמו את הדרך למנות קטנות אך מכובדות של תהילה - בסדרה "אחד העם 101" ובסרט "בשר תותחים". לפני כשנה, במסגרת כתבה שערכנו על שחקנים יוצאי אתיופיה וקשיי ההשתלבות שלהם במקצוע, העיד על עצמו כאחד שממש לא נוהג להתלונן על קיפוח. "גדלתי כשווה בין שווים - אף פעם לא הרגשתי שאנשים סביבי הסתכלו עליי דרך התגית הזו של אתיופי",

סיפר אז. רק כשפנה לקריירת משחק החל להבין עד כמה מוגבל מנעד התפקידים שמייעדת לו תעשיית הבידור המקומית. 

"אני שוקל ברצינות לפרוש מהתחום", הוא מודה היום. "מה, שאמשיך להילחם על משהו שלא יקרה לעולם? הרי אם זה לא תפקיד שמראש יועד לאתיופי, בחיים לא יתנו לי אותו. וזה עקום. אני מספיק טוב בשביל לשרת בסיירת גולני אבל לא מספיק טוב בשביל לגלם חייל על המסך? במה אני שונה?".

השחקנית נצנת זננך מקונן לא היתה לצידו בכיכר אמש, אבל עם הטענות שלו היא בהחלט מזדהה. מסיבות אישיות היא נאלצה לצפות במחאה על המסך בביתה, עם דמעות בעיניה. "אני גדלתי בלי אמא, וכששואלים אותי איך זה - אני אומרת שלזה אני רגילה, שאני לא יודעת איך זה לגדול עם אמא. ואת אותה התשובה אני יכולה לתת ביחס לאפליה: גם אליה אני כבר רגילה", היא אומרת בעצב.

היא נזכרת איך כשכיכבה בסרט בתפקיד ראשי, ניגשה אליה מישהי ושאלה איפה השחקנים. "היא היתה בטוחה שאני עובדת על הסט - הרי אין מצב שאני אהיה הכוכבת. כשאני מגיעה לאירועים מכובדים, כולם חושבים שאני מלצרית. זה מצב נתון. אז ברור שהתרגלתי". בשש השנים האחרונות היא רצה עם הצגת היחיד שלה בתיאטרון מפגשים שמגוללת את סיפור עלייתה לארץ. "יש שיגידו שאולי זו כבר ירידה ולא עלייה", היא אומרת. 

רוצה ליהוק עיוור. נצנת זננך מקונן עם עוז זהבי

השנה, ב"זגורי אימפריה", זננך מקונן בת ה-26 הצליחה השנה להשיג את מה שכל השחקנים יוצאי אתיופיה חולמים עליו - מה שהם מכנים "ליהוק עיוור". כלומר תפקיד שלאו דווקא מתייחס אליה כאתיופית. "בכלל לא התייחסו לזה שאני אתיופית ולשמחתי גם בראיונות שהגיעו בעקבות התפקיד לא שאלו אותי על זה. אבל בעתיד הנראה לעין אין שום 'ליהוק עיוור' אחר - אני אמשיך לשחק תמיד את 'האתיופית'".

זה מפריע לך?

"כן, אבל למדתי לחיות עם זה. זה נתון קבוע מבחינתי. יש לי הרגשה שהבמאים מפחדים להתרחק מהטייפ קאסט הצפוי, וזה כל העניין במשחק - לשחק את מה שאתה לא. זה המהות של שחקן. נגיד, לא יתנו למישהו שחור לשחק בן זוג של מישהי לבנה סתם ככה. חייבת להיות סיבה להבדל האתני. הוא צריך להצדיק את זה. זה לא עובר חלק בגרון. שחור לא עובר מסך".

"אני בתור שחקן לא באמת עובד בתחום שלי", מוסיף איינו. "אני יכול להאשים את כל העולם וגם את עצמי, אבל בשורה התחתונה אני עושה אודישנים ולא מקבל תפקידים. אבל אם יצטרכו שחקן שחור יפנו אליי. מה הסיפור? זה נטו הצבע שלי? היום אני מנהל קייטרינג כדי להתפרנס ומשחק בהצגה. תנחש מה אני משחק? אתיופי מסכן וממורמר".

זננך מקונן כאמור לא הצליחה להגיע להפגנה, אבל את הבכי שהציף אותה כשצפתה בעימותים האלימים היא תרגמה לשיר, שאותו היא בוחרת לשתף:

"אני צופה עכשיו בהפגנה בשידור חי

זה מדהים לראות תיאטרון בן רגע משעה 16:00

כולם הולמים

ללב אחד פועם גועש מדמם

כואב

תיאטרון בן רגע

שהם הכינו עם שלטים קצרים ותנועות ידיים.

שומרי עדר שמגבילים תנועה

ומחליטים עד להיכן היא תשמע

כאן כולם שחקנים

כולם מכירים את השירים בעל פה, הכוריאוגרפיות מאוד פשוטות

ליוצר כאן אין קרדיט, כולם מופיעים בביטחון כאן, אין זייפן. על הכישרון אין וויכוח

תיאטרון ברגע של שחקנים מלידה".

מה עבר בראש כשראית את ההפגנה?

"דברים ממש קשים. בכיתי כשראיתי את דגלי אתיופיה. מי שמפגין עם דגלים בהפגנות זה אתיופים וערבים. לא תראה מרוקאים יוצאים להפגין עם דגל מרוקו, וזה ההבדל - זאת בעיית הזהות שלנו. יש גאווה, אבל לצערי מדינת ישראל היא אחת המדינות הגזעניות שיש".