הישראלי שרץ 100 ק"מ בחום 47 מעלות והגיע למקום ה-4
אסף אבוטבול נפצע בצבא ובמשך שנתיים עבר סדרת ניתוחים, ולא היה ברור אם בכלל יצליח ללכת בכוחות עצמו. בשבוע שעבר סיים במקום הרביעי את מירוץ "4 המדבריות" באפריקה אחרי שגמא 100 ק"מ בריצה רצופה בת ארבעה ימים בחום שהגיע ל-47 מעלות. "תחושת סיפוק אדירה", הוא מסכם וכבר מתכנן את האתגר הבא
חום, תנאי שטח קשים, בדידות ומרחק מהבית. אף אחד מגורמים אלו לא מנע מאסף אבוטבול לסיים במקום הרביעי והמכובד בתחרות אולטרה מרתון שהתקיימה בשבוע שעבר באפריקה. מדובר בתחרות של 100 קילומטר בתנאי שטח קשים ובחום כבד שהגיע ל-47 מעלות.
עוד בנושא:
הטרנד החדש: רצי אולטרה מרתון טבעונים
קובי אורן רץ 1,114 ק"מ בלי הפסקה - וניצח
לרוץ נכון: איך בונים תוכנית אימונים לשיפור הריצה
התחרות הייתה אמורה להתקיים במדבר סהרה אך עקב פיגוע שהיה בתוניסיה הוחלט ברגע האחרון להעביר אותה לסנגל במערב אפריקה. התחרות נמשכה ארבעה ימים, ובכל יום המשתתפים רצו מספר קילומטרים אחר ומסלולים שונים, כשהם קיבלו את המידע על כך רק באותו הבוקר.
אבוטבול (38) הוא הישראלי היחיד שהשתתף בתחרות, מתוך 67 אנשים (מתוכם 17 נשים) מגרמניה, שוויץ, בלגיה, גרמניה וספרד.
- איך מתכוננים לתחרות כזאת?
"המון שנים אני רץ, ולפני שנה וחצי עברתי לריצות ארוכות מאוד. במהלך האימונים רצתי 5-4 ריצות בשבוע, שהריצה הקצרה ביותר היא באורך 25 ק"מ. בשתי הריצות של סופי שבוע הגעתי ל-100-70 קילומטר במצטבר.
"כל המרתונים שהשתתפתי בהם היו סוג של אימונים לקראת האולטרה מרתון. למשל באחד המרתונים סיימתי בתוצאה של 3.49 בלבד. השקעתי רק 85% מהמאמץ שלי כדי לא להיפגע כי יום למחרת עשיתי עוד ריצה כזו כחלק מהאימונים".
- ומה לגבי פציעות? יש כאלה שיגידו שמדובר בספורט לא בריא
"לא היו. האימונים נבנו לאורך זמן ובקצב מתאים ולא מהיר מדי עם מאמן שליווה אותי – מוטי מזרחי. כשהייתי בצבא נפצעתי ובמשך שנתיים עברתי סדרה של ניתוחי גב ושיקום. תהיתי איך יראה העתיד שלי ולא היה ברור אם אוכל לחזור ללכת.
"לרגע לא היה לי ספק שאני אשתקם ואתחזק. כשהתחלתי לעלות עצימות בריצות פניתי לרופא מומחה שיבדוק שהכול בסדר ושאני לא פוגע בעצמי, והוא נתן לי את ברכת הדרך להמשיך".
- מה גרם לך להחליט להירשם לתחרות?
"לילה אחד אחרי יום עבודה ישבתי בבית וצפיתי בסרט '4 המדבריות'. מדובר על תחרות בארבע מדבריות עם תנאי שטח קשים מאוד - צ'ילה, סין, סהרה ואנטרקטיקה. סיקרן אותי איך הגוף מגיע להישגים כאלה ואיך הרצים מצליחים לאסוף את עצמם כל בוקר מחדש ולגמוע מרחקים, ואז החלטתי לעשות את זה".
אם לרגע חשבתם שהחלום התגשם ואבוטבול נח על זרי הדפנה, המצב ממש לא כך. "כשהסתיימה התחרות אנשים מסביבי חשבו על מנוחה של כמה שבועות, ולי כבר עברו בראש ההכנות לפעם הבאה.
כצפוי יש כבר יעד חדש - בנובמבר אבוטבול ישתתף בתחרות בקוסטה ריקה וירוץ 250 קילומטר, וכל זה יהיה לקראת ה-דבר מבחינתו - תחרות בסרילנקה בפברואר, במהלכה רצים 250 קילומטר בתנאי שטח משתנים וקשים כמו נחלים, דיונות ועוד. "מדובר במארגנים מזוכיסטים אבל מה זה אומר על המשתתפים?" הוא שואל בחיוך.
- איך מצליחים לשלב אורח חיים כל כך תובעני עם "החיים עצמם"?
"למזלי העומס באימונים היה בתקופה יחסית רגועה בעבודה שלי (מספק שירותי בר לאירועים המוניים) אבל מסתדרים בכל מצב - קמים ב-3:00 לפנות בוקר ויוצאים לריצה עד 6:30, יוצאים לריצה אחרי יום עבודה, מוצאים את הזמן. ילדים עדיין אין לי ובת זוגי הכירה אותי ככה, כשכבר הייתי בתוך זה, מצליחים לשלב".
כמו רצים רבים, גם אבוטבול נתקל במשפטים כמו "אתה מזיק לעצמך", "למה לרוץ כל כך הרבה?", "מה זה נותן לך?" ועוד לא מעט המלצות ועצות של אנשים שבטוחים שהם יודעים מה נכון עבורו.
אבוטבול, מנוסה כבר בכל סוג של תגובה מסביר אחת ולתמיד מה הריצה נותנת לו – "בכל פעם שאני מצליח להשיג תוצאה טובה יותר או מרחק חדש במהלך אימון זה עושה לי טוב.
"אנשים בדרך כלל נמצאים במערכות יחסים, חברויות או משקיעים בקריירה כדי להרגיש טוב עם עצמם אך הסיפוק והאושר שלהם נובע מקשר עם הסביבה. בריצה אני מקבל תגמול לא חומרי שנובע מעצמי בלבד וגורם לי לאושר גדול.
"הריצה היא לא מקור הפרנסה שלי אלא תחביב, אך לייצג את המדינה ואת עצמי בתחרות עולמית זו גאווה אדירה שנותנת סיפוק עצום".
