סבתא, הם לא אנשים רעים

אני לא יודע עלייך הרבה, גם תמונה לא ראיתי. אבא בקושי מדבר עלייך, אחד מאלף הדברים שהוא אוצר בתוכו בנוגע לזוועות הדרך. רק שמעתי שהיית גבוהה מאוד ויפה מאוד. מעניין, אבל בטח שלא מספיק. אם יש כזה דבר גן עדן, סבתא, אני מעדיף לדמיין ששם את נמצאת. ואם שם את נמצאת, הייתי רוצה לבקש ממך כמה דברים.

ראשית כל, אל תשנאי את אחינו המאותגרים בצבעם, אל תכעסי על אחינו המתקלפים תחת השמש הקופחת. אני בטוח שזה לא רוע המצוי בלבם. למרות שלעיתים קרובות מדי הטלתי בכך ספק.

עוד בערוץ הדעות של ynet

כולנו דמאס / רוית תלמי כהן

דוד מששה (צילום: ניסן פייגין)

כשהייתי ילד והייתי צריך להילחם עם כל הילדים בשכונה רק כי הייתי שחור, האמנתי ברוע האדם. כשראיתי פעם אחר פעם כיצד האחים שלנו מתייחסים אל אבא שלי, הגיבור שלך ששרד את סודן ומשך משפחה שלמה, או אל אחי, גיבור המלחמה שנפצע על הגנת המדינה, האמנתי ברוע האדם.

כשהייתי צריך להסביר לאחי הקטן מהו אדם שחור אחרי יום רע בכיתה א', האמנתי ברוע האדם. אני כבר לא מאמין ברוע, אני מאמין בבורות. בורות טהורה לצד שתיקה מוחלטת ועין עיוורת מהצד היותר נאור.

והנה, גלשתי כבר לבקשה השנייה ממך, סבתא. שכנעי את מי שמחליט שם למעלה, להקל על אותם אנשים עם דעות חשוכות. לעזור לאותם אחים שלנו להפסיק להיות בורים. הוציאי מראשם את המחשבות שאחיי הכהים ואני שונים מהם. הוציאי מעיניהם את המבטים המלוכלכים כשאני עובר ברחוב עם בחורה יפה שבמקרה צבע עורה בהיר ממני בכמה גוונים, כשאני מסתובב בבית החולים עם חלוק וסטטוסקופ או כשאני מתמודד על משרה מעולה כלשהי. עקרי מלבם את שנאת החינם, את הבוז הכביכול טבעי, את הזוהמה הזו שמפרקת את עמנו מיסודותיו. הוציאי ממוחם את הגזענות, הישירה והעקיפה (על שתיהן קצרה היריעה מלהרחיב).

הם אומרים שאני מתבכיין

הבקשה השלישית נוגעת לכל אותם אנשים שעליהם פסחה הגזענות, שאפילו לא יכולים לדמיין אותה כחלק מהמציאות שלנו. אבקש ממך שתעזרי להם לראות את העולם כמו שהוא - גזעני להחריד וכואב להפליא. שיראו מה עובר על אחיי הכהים. שיידעו את הקושי ויעזרו לבער את אותה התופעה. כי וואלה, נמאס לי להסביר לכולם שגזענות היא לא הנחלה הבלעדית של סרטי הוליווד.

אפילו תמונה לא נותרה מסבתא. רק ציור

נמאס לי להסביר את העובדה שהצבע שלי מקבל חשיבות בכל מקום שבו הוא אינו אמור לשנות. הם אומרים לי שזה יעבור, שזה קורה לכל עלייה, שאני מתבכיין. אבל עברו 30 שנה ואני עדיין מקבל מחמאות על עברית ועובר בידוק ביטחוני משולש (אם מכניסים אותי).

לבסוף, אבקש ממך לעזור לי להפוך את הגזענות למחלת עבר שאספר עליה לאחיינית שלי כשתגדל, ושלא תצליח בכלל לדמיין את תקופה שבני אדם שפטו אחרים בגלל דבר מגוחך כמו צבע העור.

באשר אלינו, אחיי הכהים, אני אבקש מכם, ולא מסבתא שלי, למצוא את הכוח העמוק שלנו להתמודד עם כל זה. בחוכמה ובכעס מרוסן כשצריך. כי יש דרך להתקדם מחוץ לנישה החשוכה שנבנתה עבורנו, ובזה אני מאמין.

סבתא, אני חושב שהגזמתי, אני חושב שביקשתי ממך יותר מדי. ודאי שהגזמתי בפואטיות שלי, כי תופעה מכוערת כל כך ראויה למילים קשות יותר, לישירות נועזת. אולי הייתי צריך לספר על הפעם ההיא ששוטר סטר לי בכיתה ח' או אז בכיתה י'. אבל אני עייף. 23 השנים האחרונות עייפו אותי.

אני מפחד ממה שיקרה כשאתעייף באמת, כשארצה להגיב בצורה לא מאופקת. אבל גם אותם בורים צריכים לפחד. 

אני עדיין חותר קדימה, בשבילי ובשביל כל מי שיבוא אחריי, אבל אני רוצה לנוח, כמו כולנו. אז אם רק תוכלי לעזור, ולו במעט, אשמח. מכל השאר אני מבקש - הוציאו את הראש מהחול.

דוד מששה, סטודנט לרפואה שנה רביעית במסלול צמרת באוניברסיטה העברית, בן לזוג יוצאי אתיופיה שנלחמו בשיניים להגשים חלום ציוני

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il