"החלטתי שאני הולך לתרום כליה. לאדם זר"

יש דברים שאתה עושה בחיים ויודע להגיד: "עשיתי משהו טוב". האמת שאין הרבה כאלה. תמיד עולים החששות - בעבודה, עם הילדים. עשינו נכון? אולי הגזמנו קצת. אולי לא עשינו מספיק.

לפני כמה שנים במהלך עבודתי במד"א נחשפתי לכל כך הרבה דברים קשים. אנשים תמיד מאחלים לך: "שתיסע רק ללידות". הלוואי. אמנם הלידות הן רגעי השפיות אך אין מספיק כאלו.

אתה לומד איך להודיע למשפחה שאיבדה את יקירה שעכשיו החיים שלהם ישתנו לחלוטין, מתמודד עם מחזות שקשה לתאר ומבין את העובדה שכשאתה והילדים שלך בריאים, אתה הכי עשיר בעולם. אתה לומד שיש הרבה טוב בעולם אבל יש לא מעט צרות.

לפני כמה שנים גמלה בי החלטה לעשות משהו טוב. בשנתיים האחרונות הרצון גבר בעקבות מקרה שקרוב אלי, ולאחר אישורה של אשתי, יצאנו לדרך. החלטתי שאני הולך לתרום כליה. לאדם זר. "למה?" כי זה מציל חיים. "אבל זה מסוכן!" נכון. יש בזה משהו.

מתי יוצא לנו לעשות משהו טוב? ועוד מבלי לקבל תמורה

אבל, רגע, אם זה היה הילד שלי, ברור שהייתי תורם לו. ברור. ואז בעצם, זה מגיע להגדרה הבסיסית - כשאתה קורא לחבר טוב: "אחי" האם הוא באמת אחיך? כשאנחנו מגויסים למילואים כולנו יודעים מהי רעות, מהי ערבות. אם נצטרך לחטוף כדור בשביל להציל חבר, נעשה את זה. אז עכשיו, בחיי השגרה שבהם כולנו מחפשים להשתדרג בעבודה, לקנות רכב, דירה, מתי יוצא לנו לעשות משהו טוב? ועוד מבלי לקבל תמורה.

פניתי לעמותת "מתנת חיים". עמותה המלווה, מעודדת, מגשרת ופועלת למציאת תורמי כליות שיצילו את חייהם של החולים. רשימת ההמתנה לתרומה עומדת על כ-800 חולים, והרב ישעיהו הבר, ראש העמותה ומקימה, יחד עם המתנדבים הרבים, פועלים לצימצום עד חיסול הרשימה לחלוטין, כך שלא יהיו חולים הממתינים להשתלת כליה.

גבי וליאור בבית החולים. "לולא ההתאמה לתרומת הכליה, ככל הנראה לעולם לא היינו מכירים"

האמת שקשה לתאר את התהליך וההרגשה. זה יצירה של חיים. נמצאתי מתאים לליאור, גבר בן גילי מהקריות שלולא ההתאמה שנמצאה בינינו לתרומת הכליה, ככל הנראה לעולם לא היינו מכירים.

ההתרגשות ותחושת היצירה מתחילה כבר מהמפגש הראשון בבית החולים, שבו אני יושב מול הבחור שזקוק לכליה שלי והחדר מלא בבכי של שמחה, וכלה בתחושת ה"גן עדן" בחדר ההמתנה לניתוח כשאני שוכב על מיטה ולידי ליאור. הולכים להיכנס לניתוח כדי לתת למישהו אחר יכולת לחיות כמוני, כמו שאבא צריך להיות עם ילדיו. זה לא נתפס.

זכיתי להיות סנדק בברית של הבן של ליאור

זמן קצר לאחר התרומה, סיפר לי ליאור שהוא מצפה לילד. ההתרגשות המשותפת הייתה גדולה. אני נתתי חיים ועכשיו ליאור אכן חוזר לשגרת חיים, כאב וכאדם מן השורה. ולא רק זה- הילד שנולד זוכה להיות עם אבא שלו בבית ולא בבית החולים מחובר למכשירים ונתון לטיפולים קשים. החודש זכיתי להיות סנדק בברית של הבן של ליאור.

במהלך הברית אני שומע את המילים: "בדמיך חיי", וזה פתאום מקבל משמעות אחרת. עומד לידי ליאור השותף שלי לכליה והבן שלו על ברכיי. בשלב הזה קשה לנוכחים סביבי, וגם לי, להחזיק את עצמנו וקצת נשברים. העיניים מסביבי לא נשארות יבשות.

בתוך כל היומיום הרצוף אסונות ואבדות בחיים, אנחנו שותפים בדם של חיים. כתבתי שאין תמורה לתרומה שלי, והאמת שזה לא נכון. קיבלתי תחושה שקשה לתאר במילים. תחושה שמלווה אותי בכל יום, 24 שעות ביממה. תחושה של "טוב".

מה שקרה היום בעבודה, ביומיום המשפחתי, בריבים ובכעסים שמתעוררים לפעמים, אני תמיד יודע ומרגיש שיש לי שותף שמנהל אורח חיים כמוני, עובד ומבלה עם ילדיו.

• עמותת מתנת חיים בראשות הרב ישעיהו הבר פועלת למציאת תורמי כליות אלטרואיסטים ומחברת בינם לבין החולים. העמותה מלווה את הליך התרומה לצד פעילויות הסברה שוטפות, השתתפות בכנסים ובהרצאות במטרה לעודד אנשים נוספים לתרום מגופם. עד כה תרמו כ- 200 תורמים בתהליך זה.
• לפרטים נוספים היכנסו לאתר .