אוי ויי: כשאמא שלנו בוקעת מגרוננו

"כן!" עניתי בגאווה.

"טוב, אם את מרוצה זה הכי חשוב. מה בעלך חושב?"

עוד בנושא:

בחנו את עצמכם: האם אתם סמכותיים או זורמים?

הורים, החזירו את השליטה לידיים שלכם!

לא יגידו לך תודה: 10 הדיברות לסבתא המודרנית

השיחה הזו - ששמעתי מפי הסופרת מאירה ברנע-גולדברג ("כמה רחוק את מוכנה ללכת", "כראמל" ו"משפחה לדוגמה") אינה חריגה. רבים מאיתנו מוצאים עצמנו בסיטואציות כאלה ודומות לה. הזמנתי לשיחה צפופה את מאירה, שתסביר לי איך היא וגיבורות הספרים שלה מתמודדות עם ההורים הביקורתיים שלהן מצד אחד, ומצד שני: איך לא הופכים להורים ביקורתיים כאלה בעצמנו?

איך זה מתחיל?

אחד הקטעים המצחיקים-עצובים ב"משפחה לדוגמה" (הוצאת כנרת) מתאר איך זה מתחיל: מהסבתא של הסבתא של הסבתא. "פעם, כשבכיתי ליוחאי שאמא שוב היתה אצלנו לארוחת ערב וישבה בלי לטעום דבר בטענה שהיא לא רעבה, הוא אמר לי שאסור לכעוס עליה כי היא גדלה עם סבתא ברכה בבית, ושאם הייתי גדלה כילדה עם אמא כמו סבתא ברכה, היו צריכים לאשפז אותי במוסד לחולי נפש... 'תחשבי על סבתא ברכה לרגע, האם שמעת איזו מכשפה מנוולת היתה אמא שלה, סבתא שרה? מנוולת ממנה לא היתה. עלתה עליה אולי לאה - האמא המרשעת של סבתא שרה המנוולת...".

שלב 1: אמא שלי ואני

"מיכל, גיבורת 'משפחה לדוגמה', מזכירה לי את עצמי. שתינו ממהרות לסדר את הסלון לפני שאמא באה לבקר", מספרת מאירה. "בספר כתבתי כמה זיכרונות ילדות אמיתיים. אני זוכרת את עצמי כילדה מתוסכלת מחוסר היכולת שלי לרצות את אמא שלי, במיוחד בכל הקשור בסדר וארגון. אני נזכרת בתחושות הקשות ובריבים שנגררו כתוצאה מהביקורת הזו.

היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

"אמא שלי נפלאה, עוזרת, תומכת ואוהבת אותי בכל לבה, אך כמו רוב האמהות של חברותיי, היא מאוד ביקורתית ודור שני או שלישי לנשים ביקורתיות. אך במקום להיעלב מתגובתה לתספורת שלי, שיננתי לעצמי את המבט הבוחן שלה על התספורת שלי ואת הטון בו נאמר המשפט האחרון. מאותו הרגע הבנתי שיש לי דמות חזקה לכתוב עליה! אני נהנית מאוד לכתוב את הדמויות של האמהות הביקורתיות, במיוחד היום כשאני אמא בעצמי ויותר מבינה מהיכן הכל נובע".

שלב 2: הילדים שלי ואני

אז הבנו שלא סתם אנחנו שומעות לפעמים את אמא שלנו בוקעת מגרוננו, אומרת את כל המשפטים שנשבענו שהילדים שלנו לא ישמעו מאיתנו, כגון: "כמה פעמים אמרתי לך!"; "למה את לא יכולה להיות אחראית כמו אחותך!"; "מה בסך הכול ביקשתי?"; "למה אני צריכה לעשות הכול בבית הזה?"; "תראי איך את נראית!"; "ככה אתה לא יוצא מהבית!"; "היום היתה עוזרת!" - ואתם מוזמנים להוסיף משלכם.

"היום הסיטואציות האלה מצחיקות אותי עד דמעות, כשאני משתמשת בדיוק באותם משפטים מול הבן שלי בן החמש וחצי", מספרת מאירה. "למשל, בסיטואציה הקלאסית הבאה: הסלון הפוך כולו, ואבישי ממשיך להוציא צעצועים מבלי לסדר את המשחקים הקודמים.

"כמה פעמים שמעתי את עצמי אומרת: 'כמה בלאגן אתה עושה!?'; 'למה אתה אף פעם לא מסדר אחריך!?'; 'תפסיק להוציא משחקים מבלי לסדר קודם'. המשפטים האלה הובילו לתסכול של שנינו: אבישי לא סידר אלא פרץ בבכי או התעלם, ואני רק הרמתי את הקול שוב וחזרתי על עצמי כמו תוכי".

"תפסיק להוציא משחקים מבלי לסדר קודם"(צילום: שאטרסטוק)

מה עשית?

"החלטתי לעצור ולחשוב רגע לפני שהמשפט יוצא לי מהפה, ולנסח אותו מחדש. במקום להאשים אותו, לצפות ממנו ולפקוד עליו - התחלתי להניע אותו לפעולה, להראות לו דוגמה אישית ולספר לו איך אני מרגישה. למשל: 'הסלון הפוך וזה לא נעים לי. אני מסדרת את הפליימוביל, מה אתה רוצה לסדר?'. או כאשר הוא מבקש ממני צעצוע נוסף כשהמשחקים הקודמים לא מסודרים, אני אומרת: 'אין מקום על השטיח לעוד משחק. כשיהיה מקום, נוכל להביא עוד צעצועים', ואז הוא מבין שהוא צריך לסדר".

זה לא פשוט כמו שזה נשמע

"קשה לחשוב על כל משפט שיוצא לי מהפה, אך חשוב מאוד לעשות את העצירה הזו, כדי שהמשפטים הביקורתיים לא ייצאו באופן אוטומטי. אני נזכרת בזה כשאני שומעת את הבן שלי עונה לי בדיוק כפי שאני עניתי לאמא שלי. זה תהליך שחשוב מאוד לעבור אותו כדי לשבור את השרשרת הזו".

מה עוד אפשר לעשות כדי להשתחרר מהביקורתיות?

"מיכל, גיבורת 'משפחה לדוגמה', נלחמת בכל כוחה לנתק את שרשרת האמהות הביקורתיות. 'גֶן הביקורת' זורם בדמה ולכן לפניה עבודה רבה. כדי להצליח במשימה היא צריכה קודם כל לאהוב את עצמה, להיות בטוחה שהיא נמצאת במקום הנכון ומוקפת באנשים הנכונים. מיכל מוצאת את עצמה במשבר גדול כשהיא מבינה שיש בעיה עם הבן שלה, בן השנתיים וחצי. בעת משברים מקבלים פרופורציה. ואולי בעצם כאן טמונה ההצלחה להתמודדות עם אמא ביקורתית - ההבנה שלא כל משפט שנאמר שווה התייחסות.

"כשאני כותבת ספר חשוב לי להכיר את הדמויות, להבין מדוע הן פועלות כפי שהן פועלות. גם בחיים כדאי להכיר היטב את ההורים שלנו, את הילדות שלהם ואת נסיבות החיים שלהם. מדוע הם בוחרים להתנהג כפי שהם מתנהגים? כשאני מבינה שחלק מההתנהגות של אמא שלי נובעת מהעובדה שהיא רוצה לעזור לי לדלג על טעויות שהיא עברה בחיים, קל לי יותר להתמודד עם הביקורת שלה.

"מיכל אוהבת מאוד את אמא שלה, וכשהיא צריכה עזרה היא פונה אליה. גם אני אוהבת מאוד את אמא שלי שעוזרת לי בכל דבר, ואם היא לא אוהבת את התספורת שלי - במקום להיעלב אני רק יכולה לחייך לעצמי, כי גם היא בוודאי קיבלה הערה מעליבה על התספורת שלה מאמא שלה. אני אמנם מנסה לא להיות ביקורתית, אבל מותר לי עדין להיות קטנונית, לא?".

חיים תחת ביקורת

כשילדים שומעים כל היום נזיפות וגערות, כששום דבר שהם עושים אינו מספיק טוב - הם מרגישים מושפלים וחיים במתח ובלחץ.

כמה טיפוסי ילדים יכולים להתפתח מחינוך כזה:

הנמנע: ילד שחושש שכל צעד שיעשה יזכה לביקורת קטלנית, עלול להימנע מלעשות בכלל – כי אם המאמץ שאני משקיע לא משנה לאף אחד, למה שאתאמץ?!

המְרצה:ילד שנמצא במירוץ מטורף להצטיין ולעמוד בציפיות הגבוהות של הוריו, עד שהוא מוותר על חלומותיו כדי להגשים את אלה שלהם. הוא גדל להיות מבוגר שמרצה את סביבתו, מתקשה לגבש דעות ולהגיע להחלטות.

הבועט: ילד שכל הדרישות האלה ממש לא לרוחו, ועל כל טענה הוא פוצח במלחמת עולם עם הוריו.

הביקורתי: ילד שהבין שזו הדרך להתנהל בעולם ומחקה אותה. אם רוב הזמן ההורים אומרים לו מה לעשות, הוא יחכה לשעת כושר להוכיח אותם על טעותם, ובינתיים יפעיל את הביקורתיות על אחיו הקטן, חבריו וכל מי שהוא מרגיש חזק לידו.

מודעוּת: כאשר מבינים שהמחיר הכי גבוה שאנחנו משלמים הוא ביחסים,כאשר הפנטזיה של משפחה אוהבת, חמה ורגועה מתנפצת לנו יום-יום מול העיניים במטר הצעקות והמריבות - אנחנו מחליטים שאנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר הזה יותר.

אחריות: להבין שהילדים לא יעשו את השינוי, הם מגיבים להתנהלות שלנו; האחריות היא עלינו, ההורים. להפסיק לבקר. ואכן, זה לא פשוט.

עצירה: לעצור לפני שפולטים את המשפט הרעיל או מרימים גערה, ולחשוב: האם הייתי רוצה שידברו אליי ככה? מה הילד שלי מרגיש כשהוא שומע את המשפט הזה? ולהתנסח מחדש.

התאמת הציפיות: כשאני באמת מכיר את הילד שלי ומודעליכולות שלו, אני יכול להתאים את הציפיות לילד שלי - ולא למה שאני חושב שהוא אמור לעשות כבר בגילו.

עידוד:לא משנה מה הילד עושה, הכוונות שלו טובות. לעודד את הילד על הדרך ועל המאמצים שעשה, בלי קשר לתוצאה.

שיחה משפחתית: כשיש דפוס התנהלות בעייתי שחוזר על עצמו, לקחת את הילדים לשיחה. בשיחה לדבר בגוף ראשון ("לא נעים לי מה שקורה כאן"), להציג את האג'נדה החדשה (למשל: "החלטתי שמהיום, בכל פעם שאתם רבים על צעצוע, אני כבר לא אצעק – אלא פשוט אקח את המשחק"), לשאול מה דעתם ואיך הם יכולים לשתף פעולה, ובפעם הבאה שזה קורה - לעמוד במילה שלי. בלי צעקות, בלי אנרגיות מיותרות. בענייניות.

לבחור את המלחמות: לא לירות חצי ביקורת ולהילחם על כל דבר. לבחור רק את הדברים החשובים לי להתעקש עליהם, ולהסביר לילדים בזמן שקט את חשיבות העניין ואת התוצאות הצפויות.

רוני לנגרמן-זיו היא מאמנת אישית להורים מוסמכת מכון אדלר