געגועיו ללאב / בלוג פלייאוף ה-NBA

קליבלנד רדפה אחרי שיקגו משחק שלם ולא השיגה אותה, ממפיס לא מצאה תשובות לעוד מטווח טיפוסי של גולדן סטייט (ותנסה להגיב הלילה) ובלייק גריפין? הוא פשוט נשאר בלייק גריפין. סיכום 48 שעות של פלייאוף חסר מעצורים.

הלילה שהיה

קשה להתחיל סדרה חדשה וקשה מאפס, 48 שעות בלבד אחרי שניצחת סדרה קשה אחרת בפוטו פיניש מדהים. קשה יותר כשהיריבה החדשה שלך היא יוסטון. קשה שבעתיים כשזה קורה בלי השחקן הכי טוב שלך, ועוד במשחק חוץ. כריס פול שילם את מחיר המשחק ההרואי שהציג בין שבת לראשון ולא התלבש לספתח של חבריו ביוסטון, אבל הלילה הוכח: ל.א קליפרס היא לא רק כריס פול.

גריפין חוגג עם שחקני הקליפרס(צילום: EPA)

בהיעדרו של CP-3, בלייק גריפין, שהיה שם במלוא הדרו גם לצידו של פול, לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. הוא כיוון, צעק, עזר, הנהיג, שמר על קור רוח מהקו (8 מ-10) ובעיקר רשם טריפל-דאבל שני רצוף ושלישי בפלייאוף (26 נקודות, 13 אסיסטים ו-14 ריבאונדים). האחרון שעשה את זה היה ג'ייסון קיד.

והתפוקה של האורחים אפילו לא מסתכמת רק בגריפין – ג'יי.ג'יי רדיק (איזו ידית), אוסטין ריברס (מישהו אמר פרוטקציות מהמאמן?), מאט בארנס (הקליפרס בפלוס 21 כשהוא על המגרש) ודיאנדרה ג'ורדן (שהגדיל לעשות ופינק את דוייט הווארד ב'האק א ג'ורדן' על חשבון הברון) תרמו להצלחה 64 נקודות משותפות.

בלייק גריפין מול ג'וש סמית'(צילום: רויטרס)

ארבעתם, יחד עם ה-21 של ג'מאל קרופורד, מהווים חלק פעיל ובלתי נפרד בקבוצה השמחה שחוברה לה יחדיו בלוס אנג'לס. הם אלה שעושים את ההבדל כדי לחפות על פול שישב בחוץ ועודד כמו אוהד אולטראס, והם גם אלה שעוזרים לו להיות טוב יותר כשהוא משחק. הם אלה ששלחו את האלופה לים, ובעוד זמן לא רב יכולים לשלוח את ג'יימס הארדן למספרה. ובקיצור, הם פשוט קבוצה.

מעבר להכל, נראה שהחבורה של דוק ריברס בעיקר התבגרה. כולם מורידים מהגינונים ומהמניירות לטובת השטף הקבוצתי, ואחרי שלושה ניצחונות פלייאוף רצופים אין ברירה אלא להתחיל לספור אותם ולהודות שזה עובד. אחרי מחצית ראשונה מקרטעת של 2 מ-15 מעבר לקשת, האורחים קלעו בשניה 71 נקודות ב-11 מ-16 מאותו הטווח – שיא פלייאוף לשלשות במחצית אחת. הביטחון אחרי מאורעות הסדרה הקודמת בשמיים, והביצועים בהתאם.

מה שעבד מול דאלאס לא עבד הפעם. דווייט הווארד(צילום: AP)

ויוסטון? היא בעיקר גילתה שמה שעובד על דאלאס, לא בהכרח יעזור כדי לנצח גם את חומר הבעירה מעיר המלאכים. לפחות לא הפעם.

הזרקור

אטלנטה – וושינגטון, משחק מספר 2, 03:00 (0:1 לוושינגטון בסדרה)

אחרי משחק מספר 1 מפוזר ונטול התקפות, אטלנטה ניצבת בפני לילה עם ריח של 'להיות או לחדול'. אחרי הכל, ניצחון נוסף של וושינגטון (שכבר העיפה קבוצה עם יתרון ביתיות, להזכירכם, ועוד בסוויפ) בחוץ יכול להוות מבחינתה את תחילת הסוף.

ג'ון וול. ניצחון נוסף של וושינגטון יסמן את תחילת הסוף(צילום: רויטרס)

בדיוק בשל כך היא תגיע למשחק השני ממוקדת מטרה ועם שתי שאיפות מרכזיות: 1. להיות יותר קשוחה כדי להוציא את וושינגטון מהשטף הקבוצתי שלה. 2. לקלוע באחוזים שאפיינו אותה במהלך כל העונה.

שלשום החבורה של בודנהולצר דעכה, התפזרה והתבלגנה ככל שנקפו הדקות: ברבע הראשון היא הפציצה 37 נקודות, בשני ירדה ל-26, בשלישי נחלשה ל-20 וברביעי כבר התרסקה ל-15. 38 זריקות לשלוש (קורבר וקרול אחראים על 20 מהן) זה הרבה יותר מדי גם בשביל שקבוצה שאזור המחייה הטבעי שלה, או לפחות של חלקה, הוא לא בהכרח בצבע.

החבורה של בודנהולצר התבלגנה(צילום: EPA)

לעומת ההתפרעות של אטלנטה, פול פירס ושות' נשארו יציבים סביב ה-25 לאורך כל 48 הדקות, ובסוף זה גם מה שעזר להישאר בלתי מנוצחים במאני טיים. ואם אמרנו יציבות – אמרנו פול פירס. בגיל 37 וחצי "האמת" לא צריך להוכיח כלום, לא משתולל, עושה בדיוק מה שצריך ומחייך כאילו אין מחר. שלשום הוא שוב קלע 19 נקודות – קרוב לממוצע הפלייאוף שלו (16.2 למשחק).

ג'ון וול השלים אותו, כרגיל, עם 18 ו-13 אסיסטים, ומול מטחי ההחטאות של ההוקס במשחק הזה, זה היה די והותר כדי להישאר עם 5 ניצחונות פלייאוף מ-5 משחקים. אם הוויזארדס יישארו נאמנים לטקטיקה שהביאה אותם עד הלום, הם בהחלט יכולים לקחת גם את השישי.

פול פירס לא צריך להוכיח שום דבר(צילום: AFP)

מחלקת הפרומו

גולדן סטייט – ממפיס, משחק מספר 2, 05:30 (0:1 לגולדן סטייט בסדרה)

נתחיל מהסוף: סטפן קרי הוא MVP ראוי. הכישרון, הקלילות, הלוק – הכל נמצא במקום. משחק מספר 1 בסדרה האיכותית עם ממפיס לפני יומיים היה רק עוד משחק עבורו, וזה אומר הכל. בכלל, גולדן סטייט חוותה ערב סטנדרטי במונחיה, ובכל זאת גרמה לממפיס לרדוף אחריה מהרגע הראשון.

הדובים הפכו לדביבונים מול שמחת החיים של הלוחמים, שרק מרחיבים את החיוך ככל שהזמן עובר. ההבדל, כרגיל במקרה של קבוצות שמשחקות מול גולדן סטייט, הוא בשלשות. 10 כאלה הבדילו בין המארחת, שצלפה 13 פעמים משלוש, לעומת ממפיס שפשוט ניסתה הרבה פחות, וזרקה מבחוץ רק 12 כדורים. פלא שמלכת המערב הנוכחית לא הזיעה אפילו לשנייה?

MVP ראוי. סטפן קרי(צילום: AP)

ואם אתם רוצים עוד סיבה טובה למה כדאי לשים את הכסף שלכם על גולדן סטייט, מספיק לשמוע מה אמר סטפן קרי לקליי תומפסון במסיבת העיתונאים המרגשת שנערכה איתו באוקלנד, אחרי בחירתו לתואר השחקן המצטיין של העונה.

"היעד שלנו הוא להפוך לקו האחורי הטוב בהיסטוריה של המשחק, וכדי לעשות את זה אנחנו רק צריכים לאתגר אחד את השני". אם זה אכן יקרה, אין סיבה שלפחות בתור התחלה הם לא יענדו על האצבעות טבעות בסוף העונה.

מארק גאסול מול תומפסון. הדובים הפכו לדביבונים(צילום: EPA)

מה שקורה באוהיו

קליבלנד – שיקגו 99:92 (0:1 לשיקגו בסדרה)

יש לגנוב ביתיות ויש לקחת אותה ביושר. שיקגו בחרה הלילה באופציה השנייה ועשתה זאת בסטייל, לאור יום ובלי להתנצל. הבולס ניצחו את קליבלנד עם 50 גוונים של אדום. משמע – בכל הדרכים היפות והנכונות שאפשר לנצח בהן משחק כדורסל.

לברון מעולם לא הפסיד סדרה לשיקגו. משחק הראשון נראה היה כאילו הוא יודע את זה וממש נחוש לוודא שזה לא יקרה לו שוב. הוא רק שכח שבפעמיים הקודמות בהן הוא ניצח את הבולס, הוא דווקא הפסיד את משחק מספר 1.

שכח שתמיד הפסיד במשחק הראשון בסדרות מול שיקגו(צילום: AP)

המלך אולי קטף 15 ריבאונדים ונגע בטריפל-דאבל, אבל גם אם היה משיג אותו הוא לא היה משקף את התוצרת שהביא הלילה לדייויד בלאט. בפתיחה הוא עוד שמר על הגחלת דולקת, בסיום היה חתום על טעויות והחטאות קריטיות שמנעו קאמבק.

בפועל, מה שקיבלנו בקוויקן לואנס ארנה הוא משחק בין קבוצה לשחקן אחד. פעם קראו לו לברון, פעם קראו לו קיירי ארווינג – אבל בשני התסריטים חוקי הפורמט נשמרו. זה עדיין היה שחקן אחד. דייויד בלאט לא הצליח לשים פלסטר מספיק גדול על הפצעים שהפציעות של לאב וסמית' סידרו לו, ושיקגו הייתה שם כדי לזרוע עליהם מלח איכותי.

לא שם פלסטר מספיק גדול על הפצעים. בלאט(צילום: רויטרס)

רוצים דוגמא? תסתכלו על פאו גאסול. הדרך שבה הוא משחק כדורסל כל כך פשוטה וטובה, שזה יכול להכאיב אם "זכית" להיות היריב שלו. פעם אחר פעם הוא השתחרר במהלך הרבע השלישי לזריקות מחצי מרחק אחרי מהלכי פיק נ' פופ יעילים עם דריק רוז, שעזרו לו ללקט דאבל-דאבל (21 נקודות ו-10 ריבאונדים) שישי מתוך שבעת המשחקים האחרונים ו-55 בפלייאוף בשמונה עונות.

ומה היה לבלאט בצד השני? את טימופיי מוזגוב (9 נקודות בשמונה זריקות מהשדה). לא פלא שעמוק בתוך המחצית השנייה הוא מצא את עצמו מגרד את הראש מול ריצת ה-0:15 של רוז ושות'. השינוי לא התרחש.

רוז כאן כדי להישאר(צילום: EPA)

רוצים לעבור למחלקת המהלכים הגדולים? גם שם יש לטום ת'יבודו אחלה פתרון עבור מהלכי הקסמים של קיירי ארווינג. דרק רוז, למשל: אחרי שהורידו

מערכו והתכוננו לכך שכבר לא יחזור מהפציעה, ה-MVP של שנת 2011 כאן כדי להישאר ולתת אחלה קונטרה לקו אחורי הלא מספיק אקספולסיבי (למעט ארווינג) של קליבלנד.

גם על משבצת האקס-פקטור לשיקגו יש מענה הולם לאימן שאמפרט (שהיה נהדר): מייק דאנליבי. הנייט ליהנארט של השוורים, שהרביץ למילווקי ללא רחם בסדרת הסיבוב הראשון, היה חתום על ריצת 2:13 ברבע הראשון שלוש שלשות משלושה ניסיונות.

בצד השני מייק מילר, המחליף לכאורה של קווין לאב ובפועל אורח לרגע, פשוט נשאר אורח לרגע. התוצאה: ב-16 דקות בהן שיחק, קליבלנד פיגרה ב-20. הוא עצמו קלע רק שלוש נקודות. לא מועיל, לא מזיק. לא מספיק.

מוזגוב מול פאו גאסול(צילום: EPA)

המספר הנוסף

הציטוט

"באיזשהו שלב במשחק הוא הפסיק לנסות לקלוע. אמרתי לו: 'אנחנו צריכים שתעשה הכול מהכול'. אז הוא פשוט עשה את זה. כריס פול לא שיחק, אז הוא עבר לשחק כפוינט גארד" (דוק ריברס מפליג בשבחים מוצדקים לבלייק גריפין, מר 'כל יכול' לדקה).

קלטתם ש...