דוקאביב: כשהסיינטולוגיה והממשל נפגשים
שני הסרטים הבולטים בפסטיבל דוקאביב השנה עוסקים בתחושת פרנויה בארצות הברית, "הדמוקרטיה הגדולה בעולם". ב"Citizenfour" זוכה האוסקר עומד במרכז אדוארד סנודן שהדליף ונרדף, בעוד שב"סיינטולוגיה וכלא האמונה" זוהי הכת שחודרת לחיי האזרחים. שמוליק דובדבני ממליץ
"Citizenfour", סרטה הדוקומנטרי זוכה האוסקר של לורה פויטרס, נועד לשכנע את המשוכנעים. מי מצופי הסרט שרואה באדוארד סנודן, לשעבר איש הסוכנות לביטחון לאומי, דמות הרואית שהייתה נכונה לסכן את חירותה וחייה במטרה לחשוף את אפלוליותם של מגנוני הכוח המדינתיים - יתרשם מתיאורו של סנודן כצעיר אמיץ ואידיאליסט. מנגד, אלה (והם לא מעטים) הסבורים שמדובר בבוגד ובאויב העם – ימצאו גם את הסרט כתועמלני ופשטני בהצגה שלו את פני הדברים.
הדבר הכי בולט ב"Citizenfour", שיפתח מחר (ה') את המהדורה ה-17 של פסטיבל דוקאביב (אשר תינעל בסוף השבוע הבא), הוא אופן התכתבותו עם סרטי הפרנויה ההוליוודיים של שנות השבעים. כמו ב"המעקב" (1974), "שלושת ימי הקונדור" (1975) או "כל אנשי הנשיא" (1976) - כך גם פויטרס מתעדת את אווירת הרדיפה שהיא ומושא סרטה, וכן העיתונאי החוקר גלן גרינוולד, חווים בניסיונותיהם לחשוף את אמצעי המעקב הגלובליים שמפעילה ממשלת ארצות הברית תוך הפרת הזכות לפרטיות של עשרות מיליוני אזרחים. בנוסף, הבמאית עצמה תוחקרה ותושאלה אינספור פעמים על ידי רשויות הבטחון האמריקניות בעקבות סרטה.
במילים אחרות, הסרט מציג את הדמוקרטיה - לכאורה הגדולה בעולם כשלטון דכאני נוסח "1984" האורווליאני, שבעידן המלחמה העולמית בטרור של אחרי 11 בספטמבר עושה שימוש בטכנולוגיה מתקדמת שאת היקפה ואופן פעולתה אי אפשר אפילו להתחיל לשער. זהו סרט שמשקף, גם אם לא מבהיר בפועל, את החיבור בין הכוח של המדינה והרשת, והתוצאה היא חלום בלהות שכולנו חיים אותו ורובנו אינו מודע לו.
הסרט מורכב ברובו מסדרה של ראיונות שערך גרינוולד עם סנודן בבית מלון בהונג-קונג בו הסתתר האחרון. שמו - CitizenFour - הוא הכינוי בו השתמש סנודן כאשר יצר קשר עם גרינוולד במטרה לחשוף את המידע העצום שהיה ברשותו בנוגע לאמצעי הציטוט והפריצה המתוחכמים בהם משתמשת הסוכנות לביטחון לאומי שבשירותה עבד הוא עצמו. פויטרס היתה במהלך עבודה על סרט שלישי בטרילוגיה שעניינה השלכות המלחמה בטרור, כאשר "אזרח מספר ארבע" יצר עמה קשר באמצעות המייל והזמין אותה לפגוש אותו בהונג-קונג.
תחושת הרדיפה מועצמת לעיתים - אחת השיחות מופרעת על ידי פעמון האזעקה במלון שמתחיל להתריע באורח מסתורי – והסרט נע על פני הגלובוס משל היה מותחן קונספירטיבי נוסח סרטי ג'ייסון בורן. כמו כמה מהבולטים שבסרטי השנים האחרונות (ע"ע "הרשת החברתית" ו"משחק החיקוי"), גם כאן הגיבור הוא חנון מחשבים, והתוצאה היא מותחן דוקומנטרי מבהיל המנסח בצורה אפקטיבית את חציית הגבולות שבין המדינה והפרט.
מנגנון דכאני מסוג אחר מתאר הדוקומנטריסט אלכס גיבני (גם לו אוסקר ברזומה) בסרטו "סיינטולוגיה וכלא האמונה" ("Going Clear") המבוסס על ספר מאת לורנס רייט המספק מבט חודר ומעמיק אל נבכי הכת שעל חבריה נמנים טום קרוז וג'ון טרבולטה, ואחד מפורשיה הקולניים הוא הבמאי-תסריטאי פול האגיס ("התרסקות"). הסרט חושף את האופן שבו פועלים מוסדותיה של הסיינטולוגיה, ואת אמצעי השליטה שלה במאמיניה.
הוא מגולל בפירוט את הסיפור שומט הלסתות על ניצחונה של הכנסייה הסיינטולוגית על מס ההכנסה האמריקאי שהביא למחיקת חוב של כמיליארד דולר לרשויות המס, ואת תככיה בחיי הזוגיות של טום קרוז וניקול קידמן שגרמו בסופו של דבר לפרידתם.
הסרט כולל תיעוד מבפנים של כנסים מגלומניים, ראיונות נדירים עם מייסד הכת, סופר המד"ב אל. רון הבארד (שהסרט מתאר כשילוב של שרלטן וסדיסט) שגרסתו לגבי מקורות האנושות מזכירה טריפ הזוי במיוחד, וכן היכרות עם יורשו, דיוויד מיסקוויג',שמאחורי מראהו המצודד, כך הסרט, מסתתר פשיסט ערמומי שיעשה הכל מנת לשמור על האימפריה הכלכלית האדירה שהוא עומד בראשה.
אבל גיבני אינו מבקש, בעקבות רייט, רק לחשוף את סודות הסיינטולוגיה, כי אם להביא גם את הצד, הטרגי לעיתים, של אותם מאמינים שסרחו. אחד כזה הוא האגיס, שעזב אחרי שגילה כי הכת אינה אלא מסחטת כספים המושתתת על היררכיה רוחנית מופרכת, הומופוביה ומיתולוגיה מגוחכת, אך גם בכירים אחרים בה, ביניהם דובר הכנסיה לשעבר וחברתו הטובה של טרבולטה, שפרישתם הביאה לניתוק אכזרי וכואב מבני משפחתם.
הסרט, שגם ישודר בקרוב בערוץ yes-דוקו, אינו מספק רק התקפה חריפה על הסיינטולוגיה, אלא אף עוסק בסכנות שבדת, כל דת, באופן שבו אמונה נהפכת לבית כלא, ובהיבטים הדכאניים שמופעלים בשמה. התוצאה אולי אינה עמוקה במיוחד, אך יש בה תמהיל נכון בין סיפוק סקרנות ופרובוקציה.
בצד שני אלה, מזמן השנה פסטיבל דוקאביב מספר סרטים מעניינים נוספים. אחד כזה הוא "לגזור, להעתיק, להדביק" של הבמאי הגרמני-טורקי צ'ם קאיה. הוא המביא את סיפורה של תעשיית הקולנוע הטורקי הפופולארי בשנות ה-60 וה-70, שסיפקה לצופים המקומיים גרסאות כיסוי של טרזן, מגרש השדים, רמבו, סופרמן ואחרים.
סרט אחר הוא "מאורת הזאבים" ("The Wolfpack") שמספר על שבעה ילדים בני משפחה אחת שהיו כלואים בדירה ניו יורקית משך רוב חייהם, וחוו את העולם החיצוני באמצעות סרטים כ"כלבי אשמורת"
ו"עלייתו של האביר האפל" שסביבם פיתחו פולחן ביתי.
סמנו בעבורכם גם את "מבט השתיקה" ("The Look of Silence") של ג'ושוע אופנהיימר, סרט ההמשך ליצירתו המטלטלת מ-2012, "מעשה בהרג" (שתוקרן אף היא במסגרת דוקאביב). הסרט ההוא עקב אחר פושעי מלחמה שעינו ורצחו המונים אחרי ההפיכה הצבאית שהתרחשה באינדונזיה ב-1965, ומשחזרים את מעשיהם תוך הצדעה לז'אנרים הקולנועיים האהובים עליהם. עתה מתמקדת מצלמתו של אופנהיימר בקורבנות, דרך דמותו של אופטומטריסט הנפגש עם רוצחי אחיו בעודו מתאים להם משקפיים.
