לא נימפומנית, אבל מכורה לאדרנלין ולריגוש

אחרי ניצן כבר אין ספק, אני מבינה שזה לא מקרי. לא מעידה נקודתית, לא חטא חד פעמי וככל הנראה גם לא שגעון תקופתי. אני אוהבת את המשחק הזה. סליחה... אני מכורה למשחק הזה!!! אני אוהבת את הסצנה, את המוסיקה הרועשת, את הבאסים שנכנסים לי ישר לוורידים, את החופש לרקוד איך שבא לי, את הצייד, את המבטים והתחושה שגבר זר משתוקק לי, שהוא פשוט מת לגעת בי. את הריקודים הארוטיים, הנגיעות המרפרפות, הנשיקות הראשונות ולא פחות, את הזיונים מלאי התשוקה.

אני מרגישה בחיים! קצב פעימות הלב עולה לי בטירוף, האדרנלין מציף לי את הגוף וזה באמת ממכר. ממש ממכר. בהתחלה חשבתי לעצמי שאחרי הצפה רגשית שכזאת אני ארצה את השקט שלי חזרה אבל איפה... כמו נרקומנית אני רק רוצה יותר מטורף ובתדירות הולכת וגדלה. ואולי באמת התמכרות וסמים זו ההקבלה הכי טובה כאן, כי בכל פעם אפקט הריגוש הולך ופוחת. בפעם הראשונה, עם פרדי (הראשון שלי בתוך הנישואין ), הריח והמגע שלו ליוו אותי במשך שבועיים שלמים. שבועיים בהם ריחפתי מנותקת מהעולם, לא מסוגלת לקיים תקשורת בסיסית עם הסובבים אותי בלי לראות אותו בעיני רוחי, בלי לחוש את השפתיים שלו על כולי...

אבל כנראה שכמו כל סם, גם ההשפעה של הסם הזה הולכת ומצטמצמת, ועם ניצן (מס' 5 בסה"כ) 48 שעות אחרי, אני כבר מרגישה שאני חוזרת לשליטה. חחח... שליטה... לא שזה מונע ממני להיכנס לדף הפייסבוק שלו כל שעה או שעתיים, לבהות בתמונה שלו ולחפש בגוגל בעקשנות שביב נוסף של מידע עליו. זה גם לא סותר את העובדה שמידי פעם, גם באמצע משחק עם הילדים, אני בוהה לי הצידה ומרגישה את הנשיפות הרעבות שלו על האוזניים שלי. טוב, אז אולי ההשפעה לא עברה לגמרי, אבל אני בסוג של שליטה ;)

עכשיו במימון המונים. הספר "אנשי המחר"(קרדיט: עטיפת הספר "אנשי המחר")

לפעמים אני תוהה למה אני צריכה את זה כל כך... אני נימפומנית? לא נראה לי שאני עונה להגדרה... כולה חוטאת פעם בחצי שנה (או ארבעה חודשים או שלושה). צריך להודות, זה אולי קצת פתטי, אבל המפגשים האלו גורמים לי לחוש שוב צעירה. יכול להיות שיותר צעירה ממה שהרגשתי כשהייתי צעירה ממש, לפני הילדים, אפילו לפני יאיר.

העובדה שבחור בן 27, שנראה מעולה ויכול לקבל כל בחורה שירצה, בוחר לחזר אחריי, מחמיאה לי מאוד. וחוץ מזה, כמובן שזה עונה על הצורך שלי בריגושים - לוקח לי שעתיים להסדיר נשימה, יומיים להסדיר את הדופק ושבועיים עד שהתמונות המטריפות האלה יוצאות לי מהראש. מבחינתי, כל העניין הזה הוא לונה פארק אחד גדול, כשאני עולה ויורדת ממתקנים שמרגישים כמו סכנה גדולה אבל בעצם, אני קשורה היטב, מאובטחת עם בעלי היציב והמשפחה הנפלאה שלי. נורמטיבית ביום ומשתגעת בלילה. איך אפשר לוותר על זה?

אני מתה לספר לחברות ולחברים. הרי ככה זה אצלנו הבנות. כולן, לפחות עד גיל מסוים, מספרות את הכל. ולי זה לא עבר, אני עדיין מאוד אוהבת לשתף ולספר אבל כשזה כבר לא הדדי, כשכל אחד שומר באדיקות את הסודות בארון, זה כבר לא מרגיש כל כך נכון. אני יודעת שארצה לספר לחופית, אבל אני לא רוצה להוסיף לחששות שלה, כי בזמן האחרון בעלה התחיל להראות סימני מצוקה מהמסגרת המשפחתית החונקת וסיפורים על כמה מהר נכנסים למיטה עם אדם זר לחלוטין בוודאי לא יוסיפו לה. אני רוצה לספר לשי, אבל יודעת שהוא ישפוט אותי ולא יאמין שזה סידור שיכול לעבוד.

מבחינתו, הזוגיות שלי ושל יאיר במצב רע מאוד, ולא משנה מה אני אגיד. אני מתה לספר לשרון אבל יודעת שהיא לא תבין מה פתאום אני עושה שטויות שכאלו ולמה לסכן את מה שכל כך יציב... לכי תסבירי לה שההסדר הזה שהתגבש לו בינינו רק הפך את הזוגיות שלנו ליציבה במידה כזו שלא הייתה מעולם. ואני ויאיר בהחלט נכנסים לקטגוריה של זוג יציב. ביחד כבר 20 שנה, נשואים 10 שנים, יש לנו שלושה ילדים נפלאים. עובדים. אני אדריכלית ויאיר בהיי טק. מרוויחים טוב, גרים בדירת ארבעה חדרים נהדרת במרכז הארץ. מבלים עם המשפחה ועם חברים, לפעמים גם יוצאים בערב - לא הרבה, הרי כמו כולם גם אנחנו הרבה פעמים עייפים. אבל בסך הכל מאוד מרוצים.

אז מה באמת הסיפור שלנו? הכל התחיל לפני בערך שנתיים כשאלי נכנס לתמונה, ואולי בעצם הרבה קודם. אולי הכל התחיל ממש מזמן כי אני לא ממש זוכרת שלב שבו חשבתי שאפשר אחרת. אני זוכרת את הערב שבו יאיר הציע לי נישואין וגם את כל השבוע שאחריו. רציתי את ההצעה הזו, חיכיתי לה וגם עשיתי לא מעט מאמצים להבהיר ליאיר שאני מחכה לה ואז היא הגיעה. זה קרה בערב רומנטי בצימר מול אח בוערת. הצעה די סטנדרטית, תגובה קצת פחות סטנדרטית. "בוחקת" יאיר קרא לזה - בוכה וצוחקת בו זמנית. בכי קצת היסטרי משולב בפרצי שמחה והתרגשות. רציתי להתחתן, אבל כל כך פחדתי כי איך אפשר עכשיו להתחייב לכל החיים? זה כל כך הרבה שנים.

ואני בת להורים גרושים, יודעת מה המשמעות של גירושים מבחינת כל המשפחה, הורים וילדים ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת, זה הרסני. זה ממוטט את כל חומות הביטחון זה מייצר תחושת בדידות, זה קורע קרע עמוק בנשמה ואני, לא מוכנה בשום אופן להיות שותפה לכזה מן פשע. בכל מקרה התגברתי על החששות, או אולי פשוט הדחקתי את הכל. אני ויאיר התחתנו, קנינו דירה, פיתחנו קריירות והבאנו לעולם ילדים מופלאים. אני מוכנה להישבע שעד לפני שנתיים המונוגמיה עבדה פשוט מצוין, לא היה בחור בסביבה שנראה לי מושך או מעניין (בוודאי שלא בחורה), ולעומת זאת, בעלי היקר, נראה לי אטרקטיבי מאוד.

הסקס היה טוב, בתדירות ממוצעת ובעוצמות טובות. כמובן שהיו תקופות טובות יותר וטובות פחות, אני מניחה שעברנו שלבים דומים לאלו שעוברים רוב הזוגות. היו שבועות מאוד אינטנסיביים עם סקס רעב על גבול האלים, ולעומתם שבועות בהם הנושא המיני בכלל לא היה שם. אלי היה מין טריגר ששינה את הכל. טריגר אחד קטן שהתחיל שרשרת של גילויים שלי וגם של יאיר, מחשבות חדשות שגרמו לנו לראות ולחקור דרכים אחרות לזוגיות. הוא בא לנו בדיוק בזמן, שנינו סיימנו באותה שנה לימודי תואר שני, הילדים קצת גדלו, והכל היה על מי מנוחות (אולי קצת יותר מידי...).

אז מה השינויים הגדולים? קשה להגדיר, אין לנו עדיין נוסחה מסודרת, אין מתכון קבוע ואולי כאן התגלית הגדולה - ההבנה שאין מתכון אחד, שאנחנו יצורים מורכבים ושכל פעם נצטרך ללמוד את עצמנו ואת הזוגיות שלנו מחדש. דבר אחד בטוח: הזוגיות שלנו קיבלה רוח גבית, החיבור בינינו התחזק מאוד ויש תחושה שכלום לא יכול להפריד בינינו. וגם אם בעיניים שמרניות זה נראה כאילו התרחקנו, האמת היא שהתקרבנו מאוד.

מה בכל זאת? בשנתיים האלו עברנו מלחישות וטיזינג בזמן הסקס, פנטזיות על סקס עם זרים, לסוג של הבנה והסכמה שזה בסדר לשכב מידי פעם עם אחרים. זה בטח לא שגרה יומיומית, גם לא שבועית, ויש לנו סוג של חוקים שאנחנו רוצים להאמין שיעזרו לנו להשאיר הכל בשליטה, אבל גם אם נשתגע קצת יהיה בסדר, ובסוף השיגעון נישאר יחד. זה בהחלט שונה, ממש לא אורתודוכסי ומוסיף לנו הרבה מאוד פלפל לחיים.

הקטע לקוח מתוך הספר "אנשי המחר"

_____________

על הספר

"אנשי המחר" הוא ספר חדשני, המשלב חלקים תיאורטיים עם סיפוריהם (האמיתיים!) האישיים והמרתקים של כאלו שכבר עברו כברת דרך על ציר השינוי. בסיפורים (האנונימיים), חושפים המספרים את הרבדים העמוקים של חייהם - על הטוב והיפה וגם על הקשיים בצורת החיים של המחר. הצצה לחייהם, כמותה, כהצצה אל העתיד של כולנו.

על הסופרת

מיטל קארה פוליאק, בת 39, נשואה ואם לשנים, יועצת ארגונית, מומחית לתקשורת בינאישית. בשלוש השנים האחרונות חקרה ובדקה - מה קורה לנו מבפנים בחסות הטכנולוגיה. מה זה עושה לחיים שלנו היום ולאן זה הולך.

רוצים לרכוש את הספר? תרמו לפרויקט המימונה של "אנשי המחר"