הרופאים נתנו לדב 4 חודשים לחיות. מאז עברו 8 שנים

הפתעה בטקס חלוקת פרסי הארווי בטכניון: במהלך הטקס עלה לבמה פרופ' דב זוהר מהטכניון, וסיפר לנוכחים כי לפני שמונה שנים לקה בסרטן מסוג מלנומה, והשתתף בניסוי לפיתוח תרופה שהתאפשר כתוצאה ממחקריו של אחד מזוכי הפרס השנה, פרופ' ג'יימס אליסון, חוקר סרטן מטקסס.

מעל הבמה, תיאר פרופ' זוהר כיצד ניצלו חיים הודות לתרופה IPILIMUMAB (המשווקת כיום תחת השם המסחרי Yarvoy), שפותחה על בסיס מחקרו של פרופסור אליסון, וחייו ניצלו, חרף הערכת הרופאים אז כי נותרו לו חודשים ספורים לחיות.

קראו על עוד פריצות דרך רפואיות

הפרופ' שחקר (משמאל) והפרופ' שניצל (מימין)

הרופאים המליצו על כריתת היד

לפני שמונה שנים, בגיל 61, הגיע פרופ' זוהר לבית החולים רמב"ם כשעל זרועו תפיחה בגודל של כדור פינג-פונג. לאחר ביופסיה אובחן כי מדובר במלנומה, והרופאים המליצו לו על כריתת הזרוע הימנית. "כפי שאתם רואים, היד שלי עדיין מחוברת לגוף ומתפקדת היטב – הודות לפרופסור ג'יימס אליסון", אמר בטקס.

פרופ' זוהר נשלח לסריקה מלאה והתגלה כי הגידול שלח גרורות למוח. "נאמר לי שאני במצב סופני, ותוך חודשים ספורים אמות", הוא סיפר. "הייתי אז בן 61, עם אישה צעירה מאוד ושני ילדים קטנים. בדיוק זכיתי בפרס מחקר יוקרתי מאיגוד הפסיכולוגים האמריקני, היו לי דוקטורנטים באמצע מחקר, וניהלתי תכנית מחקר גדולה בכמה ארצות. לא התאים לי למות, ופחדתי פחד מוות. לא הייתי מוכן להיכנע לסרטן. הרגשתי שאני חייב להיאבק.

"היו אנשים שאמרו לי – לך תטייל ותראה את המקומות שעוד לא ראית", סיפר בראיון ל-ynet, "אבל ממש לא היה לי חשק לזה, לא ראיתי בזה את המהות".

"החלטתי לחפש באינטרנט ניסויים קליניים"

למרות שלכאורה, כמדען, אמור היה לקבל את רוע הגזירה, פרופ' זוהר סירב להיכנע. "בארץ אמנם אמרו לי שאין מה לעשות, אבל כמדען, אני יודע שיש כך הזמן ניסויים קליניים. זה היה די ברור לי להיכנס לאינטרנט ולחפש. כאיש מדע אתה לא מרים ידיים. אם אתה עורך ניסוי ולא מצליח – אתה מחפש מה לא הצליח, משנה משהו, ומנסה שוב.

"לא הלכתי לכל הקוסמים – רופאים טבעונים, הומיאופתיים – זה ממש לא עלה בדעתי לעשות, אבל התחלתי, יחד עם בני המשפחה וחברים ובעיקר באינטרנט, לחפש את המחקרים הקליניים בתחום.

"די מהר זיהינו את המחקר באימונותרפיה, וזיהינו גם שהוא מתקיים בבתי החולים הכי מקצועיים ויוקרתיים שמטפלים בסרטן בארה"ב, וזה היה סוג של פילטר מבחינתי". את המחקר ניהל ד"ר פרנק הודי, ראש מרכז המלנומה במכון לסרטן ע"ש דנה פרבר - בית חולים השייך לבית הספר לרפואה בהארוורד.

לאחר שהתברר כי פרופ' זוהר עומד בתנאי המחקר, שכללו בין השאר יותר מארבע גרורות בגוף ובמוח, הוא יצא לארה"ב. "עליתי על מטוס לבוסטון, חמוש בכל הסריקות הדרושות והדגימות הפתולוגיות. שיערתי שאסע לימים בודדים ולכן לקחתי איתי מעט דברים".

בסוף הפגישה עם ד"ר הודי נאמר לי לחכות לשיחת טלפון המאשרת את השתתפותי במחקר. אני זוכר שכעבור כמה שעות הודיעו לי שהתקבלתי וכי אני חייב להישאר בבוסטון, כי כבר בשבוע הבא אתחיל לקבל זריקות. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי, כי שוב הייתה לי שליטה על חיי".

הגידול הצטמצם ונעלם כליל

במסגרת הניסוי הוזרקו לפרופ' זוהר מנות גדולות של התרופה והוא הגיב לטיפול מהר. בתוך שלושה חודשים החל הגידול בזרוע להצטמצם, ובסוף נעלם כליל יחד עם כל הגרורות במוח. כעבור תשעה חודשים הסתיים שלב ההזרקות האינטנסיביות, ובמשך חמש שנים נוספות הוא נדרש להגיע לבוסטון מדי שלושה חודשים.

לפני שנה וחצי הופסק הניסוי בעקבות אישור ה- FDA (מינהל התרופות הפדרלי האמריקני) לתרופה. כיום, נמצאת התרופה גם בסל הבריאות בישראל והיא נחשבת ליקרה ביותר בסל. עלותה של מנה אחת היא 40 אלף דולר, והטיפול מצריך ארבע מנות".

פרופ' זוהר, הוא אחד המשתתפים היחידים בניסוי שעדיין חי, אולם התרופה – כך התברר – מאריכה את חייהם של המטופלים בחצי שנה לכל הפחות. "ד"ר הודי סירב לשתף אותי בממצאי המחקר, אבל מצאתי את המאמר ב-New England Journal of Medicine(NEJM) וגיליתי שהוא תומך בחשד שלי: שהתרופה אמנם האריכה את תוחלת החיים של המטופלים, אבל רובם מתו. הייתי בין הבודדים ששרדו – אותו זנב דק בעקומת ההתפלגות שהופיעה במאמר (ה"זנב" התייחס לכ-10 אחוז מהמשתתפים בניסוי).

"אולי זו הסיבה שבשלב מסוים ד"ר הודי חיבק אותי, מחווה מאוד לא אופיינית לו, ואמר לי שהפכתי ל'נער הפוסטר' של הניסוי. הייתי סיפור הצלחה: בלי תרופות נוספות, כמעט בלי תופעות לוואי, השתלבתי בעבודה במוסד מחקר ליד בוסטון, ועשיתי ספורט מדי יום – מה עוד אפשר לבקש? כתבתי לו שקראתי את המאמר ובו תוצאות המחקר, והוא השיב שאני המטופל הראשון שקרא אותו".

"אסור להיכנע לסרטן"

מוסר ההשכל מסיפורו האישי, אומר פרופ' זוהר, הוא שאסור להתייאש. "לא להיכנע לסרטן, אלא לעשות כל מה שאפשר כדי להכניע אותו.לא תמיד זה אפשרי, אבל תמיד צריך לחפש, ושווה לחפש עוד דרך".

בטקס ההארווי, בו הודה פרופ' זוהר לפרופ' אליסון, הוא סיפר על השינוי שחל בו מאז שעמד בפניו המוות. "ראשית, אף שאיני אדם דתי, התחלתי להאמין בידו הנעלמה של אלוהים. פיתחתי הרגל לא בריא להרים מטבעות אבודים בריצת ההשכמה שלי, לנשק אותם ולהודות לאלוהים על חיי.

"שנית, התחלתי להעריך את המדע לא רק ככלי להבנה טובה יותר של העולם, אלא גם – חשוב יותר – ככלי להצלת חיי אדם. אני לא מפסיק לחשוב על כך שעשר שנים קודם לכן, המחלה הזאת הייתה הורגת אותי.

"שלישית, למדתי את הלקח החשוב ביותר: להבדיל בין עיקר לטפל. הכתם האפור בסריקת ה-MRI האחרונה – זה חשוב. לראות שהילדה שלך, שארון הבגדים שלה עולה על גדותיו, מוציאה עוד ועוד כסף על עוד ועוד בגדים – זה לא חשוב. לראות את הבן שלך מתקבל לטכניון – זה חשוב. לקבל מכתב דחייה מכתב עת – כיום זה כבר לא נראה לי חשוב. להיות 'נער הפוסטר' במחקר קליני זה חשוב, אבל להפסיד כסף בהשקעה פיננסית – זה לא חשוב".

בשיחה עם כתב ynet הוסיף: "ההתמודדות הזו נותן לך פרספקטיבה אחרת על החיים– שמי שלא היה שם לא יכול להבין. "זה כמו חיילים שעברו קרב, אף אחד שלא היה איתם לא יכול היה להבין אותם. ככה, רק מי שהלך למות וניצל – יכול להבין אותי עד הסוף".

מלבד פרופ' אליסון, זכה בפרס ההארווי גם האסטרופיזיקאי פרופסור ריינהרדגנצל מגרמניה (במדע ובטכנולוגיה). הפרס, בסך 75,000 דולר, קרוי על שם ליאו הארווי (1973-1887) וניתן מדי שנה לגברים ונשים שתרמו תרומה משמעותית לאנושות. הפרס היוקרתי נחשב ל"מנבא פרס נובל", ו-13 מהזוכים בו זכו לימים בפרס נובל. את הפרס העניק לשניים נשיא הטכניון, פרופ' פרץ לביא.